ברכת רצ"ה ריד

נחליט כהכרעת הט"ז ז"ל בנ"ד יכול להוציא אונאתו אחרי שטעה באומד שסבר שיהי' לו ריוח הרבה בהפעריקאר וכנ"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגם בטעות אומד יש דין אונאה. אולם יראה דגם לדעתם ז"ל א"י לתבוע אונאתו רק בכדי שיראה לתגר כו' אבל אחר כדי שיראה כו' אף שלא הי' עוד באפשרי למוד הערימה וכעין נ"ד שהי' צריך להוחל עדי יבואו ממוני האקציז א"י לתבוע אונאתו ומשום דדוקא קודם כדי שיראה יוכל לתבוע האונאה דממ"נ הי' כאן אונאה או בשיווי או בטעות באומד דג"כ חשיב כאונאה לדעתם ז"ל משא"כ אח"כ דאם הי' האונאה בהשיווי א"י לתבוע עוד אף דאם הי' הטעות בהאומד אין זה גרעון היכי שלא הי' יכול עוד לברר טעותו בזמן ההוא וכנ"ל מ"מ אחרי שהי' מוחזק א"י להוציא ממנו עפ"י דבריו דשמא לא טעה כלל בהאומד רק בהשיווי דאין לו אונאה אחר כדי שירא' וכדאמרי' בטוען אחר כדי שיראה שהי' אנוס דצריך לברר עיין סי' רכ"ז ס"ז

ולכאורה עלה על לבי דבכעין נ"ד גם קודם כדי שיראה כו' אין לו אונאה ומשום דכיון דהוא מודה שידע שיש בהיי"ש אונאה הרי ידע ומחיל. אולם אחרי ההתבוננות ראיתי דדבר זה עדיין צריך תלמוד דהרמ"א ז"ל הביא בסי' רכ"ז בשם המרדכי ז"ל דאף אם ידע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה לא אמרינן דמחיל. והב"ח ז"ל תמה על זה דהרי אנן קיי"ל דהיכי דאין הדעת טועה אמרינן דמתנה יהיב וכ"ש הכא דידע דודאי לא טעה. ואשר ע"כ העלה דהמרדכי ז"ל מיירי שאמר מקודם לפני עדים שיתבענו וגילה דעתו איפוא שלא מחל וכלישנא דהש"ס ב"מ דף נ"א בעובדא דורשכי דמייתי המרדכי ז"ל ראי' לדינו הנ"ל אתא ההוא גברא ואמר כו' אבל היכי שלא גילה מקודם שיתבענה אמרי' דמחיל וכהך דשאין הדעת טועה. והאחרונים ז"ל תירצו דרק היכי שיש רק שיעור אונאה מ"ל דסבר שיתבענו אונאתו אח"כ משא"כ בביטול מקח דלא מצי למימר הכי. דהפוכי מטרתא למ"ל אמרינן דודאי מחיל ושלא כדברי הסמ"ע ז"ל דגם בביטול מקח דינא הכי עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז בכעין עובדא דידן דהוי אונאה שליש דהוי ביטול מקח וגם לא גילה דעתו בפירוש שיתבענו הוי מחיל' דזה דמי להך דשאין הדעת טועה וכנ"ל. אולם יש לומר דכיון דהוא טוען שטעה באומד ורק דכיון שזה מוחזק לא מהמנינן לי' הנה זה ל"ש רק אחר כדי שיראה משא"כ מקודם דאתה בא לדון רק מטעם שמוד' דידע והוי מחילה שפיר יש להאמינו דטעה באומד ריוח הפעריקאר ומטעם זה קנה במגו דל"ה מודה שידע באונאת מקח היי"ש ואף דהוי להוציא אנן קיי"ל דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא והרי הוא טוען ברי וזה שמא ודו"ק

והנה אנכי בחידושי אמרתי ליישב קושיות הב"ח ז"ל וגם לקיים דברי הסמ"ע ז"ל והיא דהנה הקשיתי לדעת רוב הפוסקים דאף דבמקדש אחותו קיי"ל כשמואל דמעות מתנה מ"מ בהכיר בה שאינו שלו הלכתא כרב דנתן לשם פקדון דסבר דלא מקבל מיני' ולא תלינן במתנה ומשום דלא יהיב אינש מתנה לנוכראה דלמה תלינן א"כ בהך דשאין הדעת טועה במתנה ולא בפקדון. ומצאתי לרבותינו בעלי התוס' בב"ב דף ע"ח שהרגישו בזה אליבא דרב ותירוצם דחוק ואינו מובן וכמבואר למעיין **(מלחמות אריה לפע"ד נראה לפרש כוונת התוס' על דרך זה וז"ל אומר ריב"ם דליכא למיפרך מהכא לרב דאמר בקדושין מ"ו גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון דהתם אין המעש' קיים אבל הכא לענין הצמד המקח קיים ואין סברא שמעות הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר עכ"ל ע"ש ולדעתי כך הוא כונתם דכיון דחז"ל לא תקנו ביתר משתות שיהא קנה ומחזיר אונאה רק ביטול מקח ותו לא. א"כ בשלמא בכדי שהדעת טועה שהכל נתן בעד המקח על כרחך הוא מחזיר המעות ואפילו כשמתאנה או המאנה רוצה לקיים המקח ולהחזיר האונאה אין שומעין לו וכן בשתות אם אומר המאנה כיון שאני צריך להחזיר האונא' אין אני רוצה בהמקח ג"כ אין שומעין לו כי כן הי' תקנת חז"ל. א"כ אם הי' בכדי שאין הדעת טועה אפי' א"נ שדעת הלוקח היה ליתן לו בתורת פקדון. עכ"פ לא הי' אונאה בגוף החפץ ובעד החפץ לא נתן רק לפי שווי' ובודאי אין לבטל המקח כלל. ומשו"ה אין המוכר צריך להחזיר לו אונאתו שיכול לומר אני רוצה בעד חפץ שלי סך רב ולדידי שוה לי. וכיון דביתר משתות לא תקנו חז"ל שקנה ומחזיר אונאה א"כ ממילא כיון שגם אם נימא שנתן לו בתורת פקדון מ"מ המקח קיים. מש"ה יכול המוכר לעכב כל המעות שקיבל בעד החפץ. ודו"ק כי היא סברא נכונה לפע"ד:)** ואמרתי דבהך דהכיר שאינו שלו שאין אנו באים לדון רק על כוונת הלוקח דאחר שהכיר שאינו שלו למה לקחו אבל על המוכר אין לדון שהמוכר בא להטעותו שסבר שלא ידע שאינו שלו ויטענו ורק על הלוקח אנו דנין איפוא אם נתן לו הדמים מתנה או בפקדון ומשום דלא יהיב מתנה לנוכראה אמרינן דנתן לשם פקדון משא"כ בהך דשאין הדעת טועה אנו דנין ג"כ על כוונת המוכר דאיך עלה על דעתו לבקש כ"כ בעד אחד עשרה וכדומה אחרי שזה אינו בגדר הטעאה. ועליו אין לדון שרצונו הי' שיפקיד זה אצלו וע"כ שכוונתו הי' שיתן לו המותר במתנה וא"כ זה ששמע לדבריו ונתן לו סתמא ע"ד המוכר ודאי נתן דהיינו לשם מתנה דכל שזה אומר כך והשני נתן סתם דיינינן שע"ד נותן וכמבואר בש"ס ופוסקים בכמה מקומות וזה ברור בחילוק הענינים ולפ"ז בהך דידע הלוקח שנתאנה כיון שהי' בגדר הטעאה שאין לדון בכוונת המוכר שבא להטעותו ודק על הלוקח לא אמרינן דמחיל ורק שנתן לשם פקדון וכנ"ל בהך דהכיר בה שאינו שלו דלא תלינן במתנה דלא יהיב אינש מתנה לנוכרא' ואין חילוק א"כ בין אונאה לביטול מקח דאף בב"מ ל"ש כמו באונאת שתות שסמך שיתבענו אח"כ דהפוכי מטרתא למ"ל וכסברת האחרונים שהבאתי מ"מ מטעם אחר לא אמרינן דמחול וכנ"ל ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים אם כי לא מטעמי' ולפי הנ"ל אין אנו צריכין לבוא בנ"ד שאומר ומודה שידע לטעם מגו ורק דבל"ז לא אמרינן דמחיל וכנ"ל ודו"ק

והנה אם נבוא לדון בכעין נ"ד שהי' אונאה מרובה במקח היי"ש שליש בדמים דהוי כדבר שאין הדעת טועה דאף שכתבו הקדמונים ז"ל דאין הדעת טועה היינו יותר מכפליים מ"מ י"ל דז"א רק בחפץ שאין לו שער ושומא ידוע משא"כ יי"ש שיש לו שער בשוק גם אונא' כזו חשיב אין הדעת טועה שהכל לפי הענין דסתמא אמרינן כדי שאין הדעת טועה יש לדון ולחלק בכעין נ"ד שהי' עד גוד או אגוד שאם היי"ש נשאר אצל הראשון שאמר שנותן כך וכך והשני המוכר הסכים לזה ל"א לפי"ז דמחיל ומשום דאף דהוי שאין הדעת טועה מ"מ אמרינן דלשם פקדון ומשום דכיון דהמוכר לא שאל מתחל' ואין לדון רק על כוונת הלוקח דמי להך דהכיר בה שאינו שלו וכנ"ל. אמנם היכי שהי' חליפות ביניהם שאנו באין לדון גם על דברי המוכר שפיר אמרי' דמתנה יהיב לי' וכנ"ל ולפ"ז אי"ל ג"כ דנאמן שסמך על ריוח הפאריקאר גם להוציא משום דיש לומר מגו שלא הי' אומר שידע באונא' דכיון שאנו אומרין דהו"ל אונאה שאין הדעת טועה א"צ