ברכת רצ"ה ריג

על הכל כדי החוב משום דתפיס ליה אחובי' ועל היתרון משום הנאת ההשתמשות וצריך לסבול כל ההפסד: אכן כאשר התבוננתי ראיתי להקדמונים ז"ל שכתבו בהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף פ"א בהך דאומנים ש"ש הם דאם א"ל גמרתיו הוי ש"ח והרי עדיין תפוס לי' אאגרי' דלפי המסקנא דשוכר הוי ש"ש וכדמחליף רבה ב"א לא ס"ל עוד הך סברא דמשום דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש ורק דדמי לשוכר ולכך כשא"ל גמרתיו שפיר הוי ש"ח עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז אף אי נימא דמ"מ במלוה על המשכון אי לאו או היכי דל"ש סברת התוס' ז"ל וכגון שההלוא' היתה לטובתו שפיר הוי ש"ש משום זה דתפוס לי' אחוביה דדמי לאומן שאמר לי' הבא מעות וטול את שלך דכיון דגילה דעתו בפי' דתפיס לי' אאגרי' לכ"ע הוי ש"ש כיון דהלוהו על המשכון דוקא. מ"מ בנ"ד שקיבל הסחור' למכרה שאין ראי' מפורש דתפוס לה אחובי' ל"ה ש"ש משום זה כמו בגמרתיו דאומן לדעתם ז"ל וכנ"ל ועיין בש"מ שהביא בשם הרא"ש ז"ל תירוץ אחר אהך דגמרתיו דחשיב קצת דאינו מעכבו על שכרו כיון דלא א"ל הבא מעות וטול ולפ"ד כל סתמא הוי ש"ש משום דתפיס לי'

עוד אמינא דבנ"ד הוי ש"ש על כולו מטעם אחר. דבאמת דברי הריטב"א ז"ל שהבאתי תמוהים דהרי בהך דאומן אמרינן דמשום דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש על כל החפץ אף דאגרי' היא פחות בודאי אשר ע"כ אמינא בביאור דבריו ז"ל דגם איהו ס"ל כסברת התוס' דלא שייך במלוה על המשכון תפיס לי' דאין לו הנאה עתה שהלוהו מאילו לא הלוהו כלל וכנ"ל ורק דעדיין הוי קשיא לי' דהרי מ"מ יש לו הנאה שא"צ לשמור המעות וע"ז כתב דבשביל זה אינו ש"ש רק כדי מעותיו. ואוסיף לבאר דלכאור' אין זה הנאה שא"צ לשמור המעות דהרי לעומת זה צריך לשמור המשכון ורק דא"ת דאין עליו כלל דין ש"ש ואין צריך לשמור רק שמירה קלה יגיע לו הנאה שמעותיו המה בטוחים לגמרי והוא א"צ לשמור בכל כחו אולם כשיש עליו דין ש"ש כנגד החוב שפיר הוי על היתרון רק ש"ח דאין לו שום הנאה משמירתן. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה. ומעתה בנ"ד שפיר הוי ש"ש על כולו אף שאין מגיע לו הנאה רק ממקצתו וכנ"ל מהך דאומן. דבהך דהריטב"א ז"ל מטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל והבן. וידעתי שיש מקום בראש לומר לפ"ז דאין ראי' מהך דאומן לנדון שלפנינו די"ל דגם מה ששוה יותר תפיס לי' אאגרי' דכל שהחפץ שוה יותר ימהר לפדותו ולא יהי' צריך לבוא עמו בדינא ודיינא אבל היכי דאין לו הנאה כלל רק ממקצתו לא הוי באמת ש"ש על כולו. אולם יען כי גם בלי ראי' מצד הסברא כל שמגיע לו הנאה אף ממקצתו כיון שהוא פקדון אחד הוי ש"ש על כולו ורק שהי' מתחלה עומד לנגדי דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל הנה אחרי שבארתי דעכצ"ל ולהסיב דבריו ז"ל לכוונה אחרת עד שעכ"פ אין ראי' מדבריו להיפך הדרינן לסברא הפשוטה דהוי ש"ש על כולו בשגם בנ"ד בל"ז יש צדדים הרבה לחייבו בכולו. דעת הרבה פוסקים כמעט רובם דמלוה על המשכון הוי ש"ש וגם דאחרי שההלוא' הי' לטובתו הנה לדעת הרא"ש ז"ל דגם לפי המסקנא קיימא הך דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש נגד החוב משום דתפיס לי' אחובי' וחל א"כ עליו בנ"ד כל ההפסד וכנ"ל. מהלן טעמי נראה לדון דצריך לשלם כל המאה רו"כ הנפסדים והנלע"ד דעת תורה כתבתי: סימן פג

ונעתיק עצמינו לברר דין שאלתו השני'. בשני שותפים בעסק פאסעסי' אשר יען כי לא הי' מתדר להו נתרצו לחלוק בגאוא"ג והי' להם י"ש מוכן בהגוראלניע וכתב שותף אחד את האופנים על נייר כל פונקט ופונקט והעתיק כ"ת שני פינקטין אשר עליהם מתדיינים. א' הפאסעסיא תשאר עד משך הקאנטראקט ביד אחד ומחויב ליתן לו להשני סך ארבע מאות רו"כ ריוח עבור חלקו. ב' הי"ש הנמצא בפאדוואל שייך להנשאר על הפאסעסיע במקח ארבעים שבעה ומחצה קאפ' כל הין על פראבע 40 ט' חוץ מן הפעריקאר היינו יי"ש ואקשיז זה שייך להקונה חנם על האוסאשקע שיהי' ועוד פינקטין אשר לא ראה כת"ר להעתיקם יען שלא ע"ז תלונתם ונחלט העסק לאחד מהם וכתבו כתב ע"ז בזה"ל שנשאר העסק ביד פלוני על האופנים המבוארין למטה על פינקטין הנ"ל. ועתה טוען הקונ' כי ידוע שהוספתי הרבה שליש מעות במקח היי"ש יען כי קויתי שיהי' ריוח על הפעריקאר ועתה כאשר נמדד משרי האקציז והי' נגד כל הפעריקאר אוסאשקר ולא נשאר לי מזה מאומה נמצא א"כ אונאה רבה במקח היי"ש. וזה משיב לא אמרתי לך רק כמה פעריקאר שיהי' ובמזלך תלוי וגם שההוספה על היי"ש הי' ג"כ עבור שתשאר על הפאסעסיע ואם נתבטל מכירת היי"ש גם מכירת העסק בטל ונהי' שותפים כבתחיל' עכת"ד השאל'. וזה החלי בעזה"י ותחלה אומר כי כ"ת לא ביאר עוד דבריו כל הצורך. א' לא הודיע אם כבר שילם לו הכל ותובע עתה ממנו או שעדיין לא שילם ומעכב בעבור תביעותיו. ב' באיזה אופן נגמר ביניהם שיהי' גוד או אגוד אם על עסק השכירות או על כל הדברים שיש להם שותפות. ג'. אם נחלט העסק אצל האחד תיכף כפי הרשום מהשותף האחד בתחל' או שהי' עוד חליפות דברים והעלאת דמים. ועל מה הי' העלאות הדמים אם רק על הריוח או גם על מקח היי"ש. ובאופן הראשון שנשאר כפי הרשימה הראשונ' אצל מי נשאר העסק אצל השותף הכותב או אצל השני. כי בכל אלה יש נ"מ לדינא כאשר יתבאר. וגם הי' טוב יותר להעתיק כל הפינקטין אולי הי' מובן יותר מזה אם הכל ענין אחד או כאו"א לעצמו. ולמען לא אצטרך לכתוב אגרות ברצוא ושוב אמרתי לבאר כל הפרטים והחילוקים כיד ה' הטובה עלי

ואבא היום להעלות על הגליון את כל אשר רחש לבי ואת מנדעי לבבי אשיחה. וה' יעזור לי לבל אכשל בדבר הלכה אכי"ר. ואבא תחלה לבאר אם לא הי' כאן רק מכירת היי"ש ולא הפאסעסיא וזה תובע כנ"ל שיש אונאה שסמך על ריוח הפעריקאר ואחרי שאין כאן ריוח יש אונאה רבה מה דינו. הנה בטו"שע סי' ר"ט הביא דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' מכירה במי שמכר לחבירו ערימה של חטים בכך וכך ה"ז קנה אף שנמצא חסר או יתיר על האומד ויש להם אונאה לפי השער. וביאור דבריו נראה דמה שכ' הן חסר הן יתיר היינו דל"ד לכל דבר שבמדה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אבל מ"מ יש בו דין אונאה דגם טעות באומד הדעת אונאה מקרי דאל"כ ורק דקבל עליו כמה שיהי' ל"ש אונאה כפי השער דאם הי' הרבה הי' באמת כפי השער וז"פ בביאור דעתם ז"ל אולם בסי' רכ"ז בחפן פירות או מעות הביא מור"ם ז"ל דעת הרא"ש ז"ל דספיקא אי יש דין אונאה ומספיקא א"י להוציא מיד המאנה. ואחרי שבסי' ר"ט לא הובאו דעת החולקים כלל נדחק הסמ"ע ז"ל לומר ולחלק בין חפן פירות למעות דרק אחפן מעות חולק הרא"ש ז"ל אולם הט"ז לא ניחא לי' בזה וכתב דגם בדין ערימה חולק הרא"ש ז"ל ורק יען דבסי' ר"ט לא נכתב הך דיש להם אונאה רק אגב גררא לא הגיה מור"ם ז"ל וסמיך אהך דהכא וכדבריו נראה עיקר. ולענין הלכה הכריע הט"ז דיש דין אונאה בזה אחרי שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וגם הרא"ש ספיקי מספיקא לי' והנה אם