ברכת רצ"ה ריא

שעולה בלי חיתוך אח"כ בחזרה למעלה דאל"כ בלא"ה צריך להסירו שיראה אם לא יתגלה הערלה הכבושה כמובן] וגם הב"ח ז"ל שדן להחמיר משום שלא עשה מצותו כהלכתו ביד מיירי ג"כ בכה"ג והיינו שזה העור החופה רוב גובה או רוב ההיקף הוא במקום זה עצמו שהי' מתחלה וחתכו דאין לחוש שזה ערלה הכבושה ורק דכיון דלא נעשה כל מצות החיתוך והמיל' ביד צריך למולו מה"ת וכנ"ל ולפ"ז נסתר מה שהביא הגאון בעל שאג"א ז"ל עזר וראי' נגד זה מהא דדחק הש"ס יבמות דף ע"א לאשכוחי גבי מילת זכריו איתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשיה לגבי פסח. ואי נימא דנולד מהול ונמשך צריך למולו מה"ת שפיר משכחת לה שנולד מהול ונמשך בין עשי' לאכילה דא"א לאוקמי' הכי דא"כ גם בשעת עשי' הי' ספק ערל דהו"ל ספק ערלה כבושה ואף אי נדחק לאוקמי באופן שנתגדל ויצא מכלל ספק ערלה כבושה וכנ"ל ואח"כ נמשך בין עשי' לאכילה הנה בזה פשיטא דא"צ למולו מה"ת כיון שנתברר שלא הי' עליו חיוב כלל דזהו לא דמי לכסהו הרוח וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז: זולת זה אם הי' כדברי המוהלים שנקפל עור הערלה ונכבש למטה ועתה אחר שנתרפא חזר למקומו לית דין צריך בושש שזה ערל גמור ושזהו עור הערלה ממש וז"פ

וע"ד ההכחשה שדן כ"ת ונסתפק אי דמי לעדים. לדעתי אחרי דקיי"ל דכל היכי שיש מקום להשוות שלא יהי' הכחשה יש לתלות להשוותם להעדים אף ע"ד רחוק גם בכאן יש לנו לומר שאין כאן הכחשה ורק שהי' צבה מעט ואלו שפטו שזהו עור הערלה שנכבש וחשבו שהי' יותר ממה שהי' ראוי להיות ע"י האבעבוע [קרעציל] והאחרים שופטים שהי' כך מחמת האבעבוע וכיון שכן דמי להכחשת הרופאים. והנה לענין יוה"כ קיי"ל דרופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך אין דבריו של אחד במקום שנים אבל שנים אומרים צריך אפי' מאה אומרים א"צ אין שומעין להם ואף דאמר ר' ספרא תרי כמאה כו' ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות הוא עיין ש"ס דיומא דף פ"ג. ובמק"א בארתי הדברים כמין חומר דל"ד באמת לעדים שאין אנו דנים על נאמנות רק על השערתם דמה"ט אין חילוק בין רופאים ישראלים לעכו"ם והא דאמרי' אין דבריו של אחד במקום שנים היא מצד אחר דתלינן טעות באחד ולא בשנים עיין תוס' פסחים דף י"ב והו"ל א"כ ספק וודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ורק בב' אומרים צריך דקשה לתלות בין כך ובין כך בטעות לא שייך זה ואין לנו לדון רק מתורת אומדנא דרוב דיעות וגם לדיינים דאזלינן בתר רובא אף לענין דיני נפשות לא דמי דהתם אנו דנין רק על סנהדריא זו והו"ל א"כ רובא דאיתא קמן משא"כ כאן דלא נתקבצו כל הבקיאים שבעולם ויוכל להיות שאם יבואו רופאים אחרים יהי' רובא להיפך ומה לי הם מה לי אחרינא ולא הוי א"כ רובא דאיתא קמן ורק שמחמת אומדנא אמרינן דכמו שהיא עתה הרוב אומרין אין צריך כן יהי' תמיד וזה לא עדיף מרובא דליתא קמן דל"מ לענין נפשות דגם בכה"ג אזלינן להקל והבן זה. ומעתה כל היכי דליכא ס' נפשות אזלינן בכ"מ בתר רוב דיעות ואין חילוק בין קרובים לרחוקים וכנ"ל והרבה יש לי לדבר בכ"ז אולם יען כי לפי שבררתי למעלה אין זה נוגע לנדון שלפנינו דבין כך ובין כך צריך למולו וכנ"ל אשים מחסום לעטי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה והנני הנוטה אליו כנהר שלום אוהב התורה וחכמיה

כאשר שמתי עיני על אשר כתבתי ראיתי כי נמצאו במו שני דברים אשר צריכים תיקון

(א) כתבתי להוכיח מדברי הט"ז ז"ל דדעתו ע"כ דהוי ספק ערלה כבושה דאל"כ אין לזה ענין לכסהו הרוח כו' דהתם חייב הי' אלא שלא הי' עוד באפשרי לכסות משא"כ הכא לא הוי עליו חיוב כלל ועפ"ז כתבתי אח"כ דליכא לאוקמי הך דמילת זכריו גם בכה"ג שנתגדל ונתברר א"כ שאין בו ערלה כבושה ונמשך אח"כ דבזה לא הי' בודאי מילתו מה"ת כיון דל"ד לכסהו הרוח וכו' עיימש"ל וכוונתי היה דאף דלפי צד הספק הזה גם הערלה שנולדה אח"כ הוא ערלה מ"מ כיון שנתברר שמקודם לא הי' לו ערלה ולא הי' חיוב מילה כלל בהטפת דם ברית שהטיף נעשה מצותו כהלכתו. אולם עתה אחר ההתבוננות ראיתי דאם אמנם נכונה הוכחתי מהט"ז ז"ל דהוי ספק ערלה כבוש' מדמדמה לה לכסהו הרוח וכנ"ל. אמנם התולדה שהוצאתי אינה צודקת ומשום דכבר כתבתי ובררתי למעלה דדוקא אי הטפת ד"ב היא משום ערלה כבושה. הוא בכלל ימול בשר ערלתו ואז הוי ודאי דוחה את השבת אבל ההטפ' שאינו משום ערלה כבושה אינו בכלל ימול בשר ערלתו שאין כאן ערלה ואינו דוחה את השבת וא"כ בכה"ג לא חשיב נעשה מצותו כלל ע"י הטפת ד"ב דנהי דקיים ועשה מצות הטפה מצות מילה לא נעשה כלל וכלל וכיון שעתה נולדה לו ערלה אי נימא דזה הוי ערלה ואף שלא היה מתולדתו שפיר צריך למולו מה"ת דלא נעשה מצות מילה כלל ורק די"ל דזה רחוק ואולי אינו כלל במציאות שאחר שנתגדל כ"כ פתאום ימשך לו ערלה ולא נוכל לאוקמי איפא בכה"ג והבן

(ב) במ"ש לסתור ראית הש"א ז"ל דלא נוכל לאוקמי הך דמילת זכריו בנולד מהול ונמשך בין עשיה לאכיל'. דבל"ז הא הו"ל ספק ערל. צריך אנכי לפרש שיחתי דלאו לפי המסקנא דמסיק רבה ביבמות שם דלא דמי מילת זכריו למילת עצמו של האוכל דכל שהוא ערל אסור בפסח ורק דבעינן שיהי' יכול למולם וכל דלאו בר מהילא הוא שאינו יכול למולם אינו מעכב דברי אמורים דלפ"ז מה בכך דהוי ספק ערלה כבושה הרי מ"מ לא הי' יכול למולו ואינו מעכב בזה ורק דכוונתי הוא דבאמת מהמסקנא אין ראיה כלל דבל"ז מוקי לה בכמה אנפי ורק שעיקר מה שרציתי לישב דלא יקשה על ר' זירא דמוקי לה דאיתיליד בין עשי' לאכילה ודייק מהכא דערלה שלא בזמנו הוי ערלה דאיהו ס"ל ע"כ דזכריו דמי לערלת עצמו דאל"כ מה בכך דהוי ערלה מ"מ הרי א"י למולו ולא מצי לאוקמא א"כ בכל הני אנפי דמוקמינן לפי המסקנא וכמבואר דמ"מ למה לא מוקי לה בכה"ג שנולד מהול ונמשך וע"ז שפיר אמרתי דלדידי' לא הי' יכול לאוקמי בכה"ג דגם בשעת עשי' הא הו"ל ספק ערל דלר"ז אין זה דאינו יכול מ"מ למולו מועיל כלל גם במילת זכריו וכנ"ל ודו"ק: ושלום על ישראל ועל רבנן סימן פב לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה מאיר נ"י מ"ץ דק' קאלק

ע"ד השאלה הראשונ' זה תוארה שאחד הוליך שעוה למכור על היריד בערך שני מאות רובל ואמר לו סוחר אחר למה לך להוליכה תן אותו על ידי ואני אמכרנה לך כפי השער והא לך תיכף מאה רובל באופן שכשאמכור השעוה אקח לי המאה הנותרים בהלואה עצה"ע ונתן לו ח"כ על הסך מאה רובל כסף והתחלת העסקא ח' ימים אחר זמן הח"כ כי בתוך הח' ימים ימכר השעוה ונתרצה ונתן השעוה לו ובדרך נגנבה מחצה ותבע התובע שישלם לו יען הוא שומר שכר וזה משיב כי הלא עדיין לא הגיע לי שום הנא'. הדבר פשוט וברור אצלי כי אין ממש בטענת הנתבע דאף שלא הי' מגיע לו עתה שום הנאה מ"מ כל שעושה לתקות שכר ממש או הנאת השתמשות בהמעות דחשיב כשכר הוי תיכף ש"ש וכדקיי"ל בסרסור