ברכת רצ"ה רי

שצריך להטיף לא מצינו שאמרה תורה שדוחה זה את השבת וה"ה לדידן דקיי"ל כרבה דהוי רק ספק ערלה לא מחללינן שבתא מספיקא וכמבואר וידעתי דלדעת בה"ג ז"ל דבנולד מהול א"צ ובגר מהול צריך ע"כ צריך לחלק בין הי' לו ערלה מקודם ונחתכה ובין נולד מהול אולם יחידאי הוא בזה ורוב הקדמונים ז"ל חולקים עליו ואנכי רק לבאר דעת הרבים הרי"ף ז"ל ודעמי' באתי ועיין בר"ש ז"ל הובא ברא"ש ז"ל שהקשה קושיא עצומה על דעת הבה"ג ז"ל מהך דב' תינוקת דאמרינן דאי קדים ומל של שבת בע"ש דלא נתנה שבת לדחות וזו אינו קושיא רק לדעת הבה"ג ז"ל דלדעתו הערלה שהי' לו חשיב כאילו הוא עתה עדיין בו והו"ל א"כ בכלל ימול בשר ערלתו וכנ"ל משא"כ אנן לדידן ניחא דאינו משום הערלה וכנ"ל ולא נתנה א"כ שבת לדחות ודו"ק בזה: ולפ"ז לרב דפסק דנולד מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב כלל בין בשבת בין בחול. ע"כ דס"ל גם בגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב וכנ"ל ואני מוסיף לומר דאף אי נימא בגר שנתגייר מהול הטעם משום דהי' לו ערלה מקודם מ"מ צ"ל לרב דס"ל דבגר מהול א"צ להטפת ד"ב ומשום דלדעתי דוחק גדול לומר דרב ס"ל דליכא בנולד מהול חשש ערלה כבושה כלל דקשה לעשות מחלוקת כ"כ בטבע ובמציאות וגם מחלוקת רבה ור"י נ"ל דאינו רחוקה כמו שנראה בראשית ההשקפה דספק וחשש דאמר רבה י"ל דאינו ספק השקול רק דאינו רוב גמור שיועיל לדחות את השבת וכ"כ ודאי דאמר ר"י אינו ודאי שא"א בענין אחר ורק דזה שלא יהי' ערלה כבושה הוא מיעוטא דלא שכיחא ולכך דוחה את השבת דאזלינן בתר רובא בהאי וכאשר יבואר לקמן ורק דלרב ס"ל דאין ענין הטפת דם לערלה כבושה כיון שאין בזה הסרת ערלה וכנ"ל וא"כ ה"ה וכ"ש בגר שנתגייר מהול דא"צ להטיף ד"ב דמה בכך שהי' לו ערלה ולא נחתכה לשם ברית הרי גם ביש לו ערלה כבושה עתה ס"ל לרב דא"צ הטפה וז"ב

ובזה אמרתי לישב מה שתמה הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל דפסק כרבה דהרי קודם אביי ורבא קיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכמ"ש הרי"ף ז"ל בעצמו בכמה דוכתי ואילו נחלקו רבה ור"י על רב יהודה הי' הלכה כרב יהודה שהי' רבו וכ"ש שהלכה כרב רבי' דרב יהודה נגד רבה ור' יוסף ולפי הנ"ל א"ש דכיון דבררנו דלרב עכצ"ל דס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטפת ד"ב א"כ כיון דהרי"ף ז"ל העלה להלכ' בגר מהול דצריך להטיף ומשום דסוגיא דעלמא בברייתא דיבמות דף ע"ב וכן הא דאמר ר' יוסי דגר שבא לפנינו מהיל ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו הכי אזלא וכמו שבארו הקדמונים ז"ל שפיר דחה להא דרב מהלכה וכנ"ל והבן זה: ומעתה אמינא דהא דערלה כבושה ל"ש להסתפק רק בעוד התינוק קטן אבל זה לא יתכן שיהי' הערל' כבושה כל ימי חייו ולא יהי' נרא' וכשנתגדל א"כ זה הנולד מהול ולא נרא' בו ערלה חזינן דלא הי' ערלה כבושה מעולם דאל"כ בודאי הי' נרא' עתה כשנתגדל ונתעב' עורו. שזה דבר שהדעת נותן והשכל מחייבו וכיון שכן א"ש הא דמוקי ר"ע הך דתושב ושכיר לנולד מהול דכיון שהוא עתה גדול ואינו נרא' לו ערלה נתברר שלא הי' לו ערלה כבושה ול"ה ערל ורק דמחמת שלא הטיפו לו ד"ב שהי' צריך לר"ע והיינו אף בכה"ג אמרה וגזר' תורה מקרא דתושב ושכיר דאף שאינו ערל מחמת חסרון ההטפ' אסור לו לאכול את הפסח וא"ש. ובזה מיושב מה שנתקשיתי בהא דקאמר הש"ס שם לר"א דסבר א"צ להטיף ד"ב דהרי ר"א שמותי הוא דהיינו דהוא מתלמידי ב"ש וכמ"ש התוס' בנדה דף ז' בשם הירושלמי ולב"ש לכ"ע ס"ל בנולד מהול דצריך להטיף ממנו ד"ב וכמבואר ולפי"ז ניחא דב"ש משום ערל' כבושה קאתי עלה לחייב להטיף ד"ב בנולד מהיל וא"כ שפיר מצי סבר ר"א דמ"מ היכי דליכא ערלה כבושה שנתגדל דנתברר א"כ שאין לו ערלה א"צ להטיף. ד"ב ולפי מה שכתבתי דאי בגר שנתגייר כשהוא מהיל צריך להטיף גם בנולד מהיל שנתברר דאין בו ערלה כבושה צריך הטפה עכצ"ל דהך סוגיא דיבמות לא אזלא אליבא דרשב"א דלדידי' לב"ש בגר מהיל צריך להטיף וה"ה א"כ בנולד מהיל בכה"ג. ולפ"ז מוכח ג"כ דהך ודאי ערל' כבושה לאו היינו ודאי גמור שא"א להיות בענין אחר ורק רוב גמור דמהני גם לענין דחיית שבת דאל"כ לא משכחת לה הך דינא לר"א דהוא מתלמידי דב"ש וכמובן וכבר רמזתי על זה למעל' ודוק

ובזה מיושב מה שהקש' כ"ת ע"ז דאמאי נולד מהול אוכל בתרומ' הא הו"ל ספק ערל דכיון דנתגדל ואין נרא' לו ערלה ל"ה ערל כלל וכנ"ל ורק דהשמיענו דאף אי לא הטיף ד"ב אין זה מונעו לאכול בתרומ' ואף לר"ע דדוקא גבי פסח גלי קרא אבל בתרומ' דלא גלי אין הטפת ד"ב בלי ערלה מעכב. ועפ"י הדברים האלה נסתר ג"כ מה שדקדק כ"ת ממה שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל רק על מילת אנדרגינוס דפסק דאין מברכין על מילתו דכיון שהו"ל ספק דאורייתא חייב לברך ושתק לו ע"מ שפסק בנולד מהול דאין מברכין ואי הוי ספק ערלה כבוש' גם זה הוא ספיקא דאורייתא. דכבר כתבתי דהא דהרי"ף ז"ל דחה להא דרב מהלכ' ופסק כרבה אף דקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב רבי' דרבי' דרבה הוא משום דלרב ע"כ ס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף וסוגיין דעלמא אזלא דבגר צריך הטפה וע"כ ליתא לדרב וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק בגר מהיל דמטיפין ד"ב ואין מברכין ומשום דרפויי מרפיא בידי' ז"ל אי גר שנתגייר כשהוא מהיל צריך כלל להטפת ד"ב וכמו שביאר הר"ן ז"ל דעתו ז"ל א"כ גם זה רפיא הי' בידו אי יש לפסוק בנולד מהול כרבה דהא בהא תליא וכנ"ל ושפיר א"כ פסק בשניהם דמטיפין ואין מברכין והבן זה. ויש לי עוד בכל זה הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינ' קצרתי

אחרי ברורן של דברים בכל החזיון הזה אבא לדון בדין נמשך הנה אם נרא' לנולד מהיל עור החופ' העטר' וכנדון שלפנינו הדבר ברור דצריך למולו ומשום דאין זה נכלל בכלל משוך דאחר שבררנו דבכל נולד מהיל יש ספק ערלה כבושה העור החופ' עתה הוא ספק קרוב לודאי שזהו ערלה הכבוש' שהי' בו מתחילתו ורק שעתה נרא' לעין והרי זה ערלה גמור' לכ"ע וספיקו של הט"ז ז"ל לדעתי הוא רק היכא שאנו רואין בחוש שאין זה ערלה שנוכל לדון ולומר שזהו ערלה שהי' כבושה מקודם ורק שהוא ערלה חדשה ומספקא לי' אי הא דמשוך אינו מה"ת הוא משום דצריך שיהי' נברא עמו מלידתו וזה העור החופה א"כ אינו ג"כ בכלל ערלה או אפשר דהטעם היא משום שכבר נעשה מצותו שנימול ובכה"ג הרי לא נימול ביד ומה שהטיף ממנו ד"ב לא חשיב נעשה מצותו דזה לא הי' מועיל רק משום שלא הי' לו מה לימול ודמי א"כ לכסהו הרוח דאף שהי' פטור מ"מ ל"ח נעשה מצותו לענין חזר ונתגלה. ומדברי הט"ז אלו מוכח ג"כ דהוי ספק ערלה כבושה דאל"כ אין זה ענין להך דכסהו הרוח דהתם חייב היה אלא שא"א והכא לא הי' לו ערלה ולא הי' חיוב עליו ודלא כמ"ש כ"ת בהיפך וכ' אח"כ דאם נולד מהול מקצתו ושהי' עדיין ציצין המעכבין פשיטא דאם נמשך אח"כ צריך לחתוך הכל גם מה שנתהוה אח"כ מה"ת והיינו אף בכה"ג שאנו רואין שבודאי אין זה ערלה הכבושה ומשום דאמרינן שעור הערלה שהי' בו נתפשט וכמש"ל בביאור דבריו האחרונים ז"ל ולפ"ז צ"ל דמיירי באופן שיכול לדחוק העור החופה עתה לראות העטרה ורק דצריך לחתכו