ברכת רצ"ה רט

דתושב ושכיר כו' דכתיב גבי פסח אתיא לנולד מהול דס"ל דצריך להטיף ממנו ד"ב ור"א פליג עלי' משום דס"ל דא"צ להטיף ד"ב וא"נ דבכל נולד מהול הו"ל ספק ערלה כבושה יקשה לר"ע דקרא למ"ל הא הוי לי' ספק ערל. ולכאור' עלה על לבי דהנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים ז"ל אי הא דאמרינן ספיקא דאוריתא לחומרא הוא מה"ת או רק מדרבנן ועיין במפורשים ז"ל שהעלו דמ"ד דחייב אשם תלוי בחתיכ' אחת עכצ"ל דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא דאל"כ ליכא אשם תלוי דלא עביד איסורא כלל מה"ת ורק למ"ד דבעינן ב' חתיכות יש לומר דספק מה"ת לקולא ומ"מ שפיר חייב באשם תלוי דבשתי חתיכות הו"ל איקבע איסורא. ואנכי בחידושי אמרתי והוכחתי דר"ע דס"ל בכריתות דף כ"ג בשתי חתיכות ואכל אחד הראשונה ואח"כ אכל אחר השני' דכל אחד מהם מביא אשם תלוי ס"ל ע"כ דספק מה"ת לקולא דמדלא קתני בחתיכה אחת ע"כ דס"ל דבעינן ב' חתיכות וע"כ היא רק משום טעמא דאיקבע איסורא דאי מקרא דמצות בעינן שיהי' שתיהן בשעת אכיל' והשני א"כ פטור וכמבואר בש"ס לעיל שם דף י"ז עייש"ה והיינו ע"כ משום דהיכא דלא איקבע איסורא לא שייך אשם תלוי דלא עביד איסורא מה"ת. דספיקא לקולא מה"ת. ובחידושי הוספתי לומר דבאמת זה יש לדחות ולומר דר"ע ס"ל דלא בעינן כלל שתי חתיכות והא דנקט בשתי חתיכות שאכלו שני בני אדם ובזה אחר זה דוקא היא לאפוקי מדר"ש דס"ל דשניהם מביאים קרבן ודאי בתנאי ואשר ע"כ באתי להוכיח כן מצד אחר דבאמת ר"ע ס"ל בסנהדרין דף ד' דיש אם למקרא ובאשם תלוי מצוות קרינן וא"כ לא הוי לו לחייב השני אשם תלוי וכנ"ל מש"ס דכתובות דף י"ז וע"כ צ"ל דה"ט דר"ע דס"ל דספיקא מה"ת לקולא וא"כ שפיר י"ל ולחלק דדוקא מקודם בעינן מצוות דהיינו ב' חתיכות שיהי' איקבע איסורא אבל בשעת אכילה לא בעינן שיהי' שתי חתיכות כיון דמ"מ איקבע איסורא מקודם ן ולפ"ז צ"ל דמ"ד דבעינן שיהי' מצוות היינו ב' חתיכות בשעת אכילה ס"ל דספק מה"ת לחומרא אף היכא דלא איקבע איסורא וכמובן] וכיון שהוכחנו דר"ע ס"ל ע"כ דספיקא מה"ת לקולא שפיר מוקי לה הך דתושב ושכיר לנולד מהול דאף דהו"ל ספק ערלה כבושה מ"מ לא הי' אסור לאכול בפסח מה"ת מטעם דהוי ספק ערלה דמה"ת ספיקא להקל לדידיה וכנ"ל והא דקאמר דסבר ר"ע דצריך להטיף ד"ב ולא קאמר דגילה קרא דבזה ספק לחומרא היינו משום דכיון דהוה ספק ערלה כבושה ממילא צריך להטיף ד"ב וכיון שכן אין ראי' דבכאן גלתה תורה להחמיר בספק די"ל דמטעם חסרון ההטפה אסרתו התורה. והיכא שהטיפו ממנו ד"ב אף דעדיין הוא ספק ערל וכמבואר בדברינו להלן מותר בפסח לדידי' מה"ת דספיקא מה"ת לקולא וכנ"ל כן עלה על לבי. אולם אחר העיון עדיין יקשה לפ"ז דאמאי הוצרך לומר לר"א דפליג עלי' דר"ע דס"ל דא"צ להטיף ד"ב דהרי ר"א ס"ל להדיא בכריתות דף י"ז שם דל"ב ב' חתיכות וע"כ דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא ואי אפשר א"כ לאוקמי קרא דתושב ושכיר להכי דהו"ל ספק ערל וקרא למה לי וכנ"ל

אשר ע"כ אמינא ליישב זה באופן אחר ובזה יתישבו כל קושיות כ"ת. ואך טרם כל אמינא לבאר הסוגיא דידן לדעתי למען לא איצטרך בכל פעם לכפול הדברים מבואר דלרבה דהוי רק ספק ערלה כבושה צריך להטיף ד"ב ואך אין מחללין את השבת ולר"י דס"ל דהוי ודאי ערלה כבושה צריך להטיף גם בשבת והטפ' זו אינו כמו שחשב כ"ת דחותך סביב העטרה דזה דבר שא"א וכאמור למעלה ורק הטפה מועטת דכיון שיש כאן ודאי או ספק ערלה צריך להטיף עכ"פ דם ברית כיון שא"א לחתוך ערלתו הטפה זו היא צריך לעשותו בזמנו וזה בכלל ימול בשר ערלתו ולכך אי הוי ודאי ערלה כ בושה מחללין על הטפה זו את השבת אף דפשיטא לי דמ"מ עדיין ערלתו בו וחשוב עדיין ערל ודאי או ספק לענין הדברים שאסורים לערל. אמנם אם הי' משכחת פתרא שהי' בידינו לברר שאין בנולד מהול הלזה ערלה כבושה לענין הטפת ד"ב הדבר תלוי לדעתי דאם נאמר בגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב ה"ה וכ"ש קצת בנולד מהול כזה א"צ להטיף דהתם הי' בו ערלה עכ"פ ובזה לא הי' לו ערלה מעולם ואף אי נימא וכן נרא' לדעתי עיקר דאין לחלק בהכי וכאשר יבואר. עכ"פ שקולים המה וכמובן. אולם א"נ בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו ד"ב שפיר י"ל דגם בנולד מהול בכה"ג שהי' מבורר לנו דבודאי אין כאן ערלה כבושה צריך להטיף ממנו ד"ב. ולדעתי אין לחלק בין גר שנתגייר מהול להך דהכא דאף דזה הי' לו ערלה מקודם מכל מקום הרי נחתכה ורק שלא נימול לשם ברית וגם נולד מהול לא נימול לשם ברית ומה לי לענין הטפת ד"ב מה שהי' לו ערלה מקודם. ורבה דאמר דהו"ל ספק ערלה כבושה לא בא לתת טעם להטפת ד"ב שצריך ורק דכלפי שאמר ר"י דהו"ל ודאי אמר הוא דל"ה רק ספק ולא ודאי וביחוד דעכצ"ל כן אליבא דרשב"א דס"ל לב"ה דבגר א"צ ובנו לד מהול מודו דצריך להטיף אולם אף א"נ דגם בלי ערלה כבושה צריך להטיף ממנו ד"ב מ"מ אינו דוחה את השבת דמ"מ אינו בכלל ימול בשר ערלתו דאין כאן ערלה ואף **(מלחמות אריה עדיין אצלינו ספק. וא"כ כונתו לתקן הספק שהי' צריך למולו כו' דברים אלו צריכין ביאור דלכאור' מוכח מש"ס פסחים ע"ג ע"א איפכא דפריך התם אמתניתן דשחט ונמצא טרפה בסתר פטור הא בגלוי חייב מאי תיקן ע"ש. ולפמ"ש מו"ח ז"ל קשה דלמא באמת בגלוי נמי פטור מטעם דהוי מקלקל ומ"מ איצטריך לתנא לאשמועינן דנמצא טרפה בסתר פטור דאל"ה הוי אמינא דבגלוי פטור משום דבשעת מעשה הי' מקלקל אבל בסתר כיון דבשעת המלאכ' הי' מתקן אלא שלאח"כ נתברר שהי' מקלקל לא מהני לפוטרו מטעם מקלקל ומש"ה אשמועינן במתניתן דפטור מטעם שהוא אנוס. ועוד יש לעורר מתוס' ב"ק ל"ד שהקשו אמאי דמחייב התם ר' אבוהו חובל ומבעיר אפילו אם אין צריך לכלבו ולאפרו הא הו"ל מלאכ' שא"צ לגופה וע"ז כתבו ועי"ל דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוא צריך לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר הי' שיכול להנות וליתן לכלבו או לבשל בו קדיר' ע"ש ומוכח מדבריהם אלו וכן כתב הפ"י לפרש כונתם דלענין מלאכ' שא"צ לגופה סגי במה שחברו בשעת מעשה שהמה צריכים למלאכ' אבל לענין מתקן אזלינן בתר עצם המעש' וכל שנתברר אח"כ שהי' מקלקל פטור אע"ג שבשעת מעשה סבר שהוא מתקן ע"ש. אבל נראה לפע"ד שדברי מו"ח ז"ל צודקים ואין הענינים שוים דהתם נתברר אח"כ שכל מלאכתו הי' אך למותר ובפסחים שם כשנמצא טרפה צריך להביא קרבן אחר. וכן בחובל ומבעיר באיסורי הנא' צריך לחבול ולהבעיר פעם אחר. אבל הכא כיון דבשעת מעשה אם לא הי' מל בשבת הי' צריך למול בחול מטעם ספק א"כ במה שמל בשבת פטר א"ע ממלאכה שהי' מוטל עליו לעשות. ומה לי שהי' צריך לעשות מטעם ודאי ומ"ל שהי' מוטל עליו לעשות מטעם ספק דבחול פשיטא דחייב למול ולהכי משום זה חשוב מתקן אפילו אי משכחת אופן שיתברר אח"כ שפטור הי' ודו"ק היטב:)**