ברכת רצ"ה רז

משני במע"ש דרבנן ושפיר יוכל לפדות לעצמו דיש לו זכי' מדרבנן ודו"ק. הנה לפי מה שבררתי אין ראי' מכאן דהערמה לא מהני בדאוריתא דבין לפי מה שאמרתי דפלוגתיהו דר"י ור"ח הוא בזה אי קטן זוכה מה"ת או מדרבנן ובין לפ"מ שבררתי בדעת רש"י דלכ"ע היא מדרבנן שפיר מקשה הש"ס לר"ח דס"ל דקטן זוכה לעצמו מדרבנן ולאחרים גם מדרבנן אין לו זכי' דאף שפודה לעצמו לא יועיל כיון שאינו רק מדרבנן ויש שיור בקנין דל"מ לגבי אחרים וקנין דרבנן בזה בודאי לא מהני באיסור תורה וכנ"ל בשם א"ז הגאון רשכ"י ז"ל ודו"ק היטב

והנה אמינא להביא ראי' ברורה דהערמה מהני בדאוריתא מש"ס דב"מ מ"ה ע"ב דאייתי הא דתניא הי' עומד בגורן ואין בידו מעות אומר הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הם מחוללים על מעות שיש לי בתוך ביתי וקאמר התם טעמא דאין בידו מעות הא יש בידו מעות עדיף טפי שיתן להם המעות והם יפדו המעשר ועיין בש"מ שפי' דלכך הכי עדיף טפי משום שאין הערמה ניכרת משא"כ כשנותן הפירות חשיב הערמה ניכרת ומדלא מקשה הש"ס מידי מוכח דהיכי דא"א מותר הערמה אף במעשר דאוריתא דנתינת פירות הערמה נכרת הוא וכנ"ל ואפ"ה מותר היכי דא"א לעשות עצהיו"ט ע"י נתינת מעות וזה ראי' ברורה. וליישב שיטת התוס' כאן שכתבו דבדאוריתא פליגי אי מהני זכיה בקטן לאחרים דיקשה באמת לפ"ז דמה מקשה מהך דמע"ש על ר"ח הרי התם לעצמו פודה ולעצמו זוכה מה"ת גם לדידיה. ולמה לא יועיל גם במע"ש דאוריתא דאף דחשיב הערמה נכרת וכמ"ש הרשב"א דידעינן דפודה בשביל הבעלים מ"מ הרי גם הערמה ניכרת מותר גם בדאוריתא וכנ"ל מהך דהי' עומד בגורן. ועלה על לבי לכאורה דקושית הש"ס לר"י היא דכיון דגם זה חשיב הערמה ניכרת א"כ למה קתני דנותן להם המעות במתנה למה לא נתן להם הפירות במתנה דבשלמא לר"י ניחא דמעות לא חשיב הערמה ניכרת וכנ"ל אבל לר"ח מ"ש בין מעות לפירות כיון דבנתינת המעות יהי' הערמה ניכרת בעת הפדיון דאנו רואין שפודה בשביל הבעלים דל"מ לר"ח דאינו זוכה לאחרים. ואדרבה זה גרע טפי מנתינת פירות דהערמה הוא בעת הפדיון ממש. וע"ז משני דמיירי במע"ש דרבנן ול"ח הערמה ניכרת גם לר"ח דגם לדידי' זוכה לאחרים מדרבנן לשיטת התוס' ולכך זה עדיף מנתינת הפירות. אולם עדיין לא יתיישב לשיטת הפוסקים דלר"ח זוכה לעצמו מה"ת ולאחרים גם מדרבנן לית ליה זכיה דא"כ מה משני במע"ש דרבנן דמ"מ הרי גם בדאוריתא מועיל ורק דאתה אומר דיקשה למה לא נתן להם הפירות כיון דגם בנתינת המעות יהי' הערמה נכרת בעת הפדיון וא"כ גם במע"ש דרבנן יקשה כן. ואשר ע"כ נ"ל לחלק דאף אם נאמר דהערמה מותר אף בדאוריתא מ"מ יש לחלק בין הערמה להערמה. דבנתינת הפירות אף דחשיב הערמה ניכרת יותר מנתינת המעות מ"מ מותר אף בדאוריתא היכי דא"א בדעדיף מיניה וכמו בהך דעומד בגורן. אמנם היכי שההערמה היא בגוף הפדוים כגון בהך דמערימין על מע"ש א"נ דא"י לזכות לאחרים זה אסור בדאוריתא דזה הערמה ניכרת יותר מנתינת פירות. ומעתה שפיר יקשה לר"ח דאיך מערימין בכה"ג הרי חשיב הערמה ניכרת בעת הפדיון דאסור בדאוריתא וע"ז משני במע"ש דרבנן ומותר אף הערמה כזו ואף אי אין זכי' לקטן כלל לר"ח לאחרים מותר כיון דלעצמו הוא פודה והא דקתני דוקא שיתן להם המעות ולא קאמר שיתן להם הפירות רבותא אשמעונן דאף הערמה כזו שהוא בגוף הפדיון מותר בדרבנן ודו"ק. ומעתה לפי הנ"ל במכירות בהמות אף דחשוב הערמה ניכרת מ"מ כיון שאינו בשעת האיסור ממש דבמכירת הבהמות ליכא שום איסור ורק אח"כ בעת שנותן להם החמץ נ"ל דמותר אף שהוא בדאוריתא דדמי לנתינת פירות דמותר אף בדאוריתא אף דהוי הערמה וכנ"ל מהך דהי' עומד בגורן וכמש"ל כיון דאין ההערמה בשעת מעשה מותר אף בדאוריתא וזה ברור אצלי לדינא: סימן פא ב"ה בריסק יום ה' ח' שבט תרל"ג לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה כ"ש מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבד"ק פאריצק

תוכן השאלה תינוק נולד מהול גמור כאילו נימול ביד וביום השמיני נאספו כל המוהלים וגם הד"צ לעיין עליו וראו כי כל העטרה מגולה והטיפו דם ברית כדין וכדת ולאחר ימים מועטים נראה כי עור מחפה העטרה בין בקישוי בין שלא בקישוי ורק בראש העטרה מגולה מעט יותר משליש ותהי לפלא מאין נולד זה בימים מועטים ביחוד שהילד אינו מסורבל ובעל בשר ואמרו שני אחים מוהלים כי ביום השמיני ראו כי למטה מהעטר' הי' עור הגיד עב וצבה ומדמין איפוא כי עור העטרה נתקפל למטה ונכבש שם ונצבה וכשנתרפא חזר למקומו. ושאר המוהלין והד"צ מכחישים זה שהעור מהגיד לא הי' צבה ורק כעין קרעציל ונפשו איפוא בשאלתו אם כה ואם כה האב צריך למולו שנית וכ"ת האריך בזה ורצונו לדעת חות דעי. ואבוא היום לברר כל הדברים וע"פ סדר קונטרסו אסדר את אשר רחש לבי ואת אשר נפלינו בדעתינו ומאת ה' אשאל' עזר לבל ינטו אשורי מני הדרך וזה החלי

ראשון תחילה בא לדון אם הי' נמשך לגמרי בנ"ד הי' צריך למולו מה"ת או רק מדרבנן נ"מ היכי שלא נמשך לגמרי והביא דברי הט"ז ז"ל סי' רס"ד שהעל' זה בצ"ע דכיון שלא נמהל ביד ורק שנולד מהול די"ל דדמי לכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות. וכ' דמדברי הש"ך בשם הב"ח ז"ל מבואר לדעתו להקל שאינו רק מדרבנן שכ' רק בנולד מהול קצת דהוי מה"ת. ותמה על הגאון מליסא ז"ל בסידורו דרך החיים שכ' בשמו להיפך. ובמח"כ לא שת לבו כי דברי הב"ח ז"ל כפשטן אין להם הבנה שכ' זה"ל מיהו היכי שנולד מהול ולא לגמרי שהעור חופה העטר' רוב גובהה או רוב הקיפ' אפי' הטיף ממנו דם ברית ביום, ח' ללידתו כיון שאח"כ כו' אינו נרא' אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה העטר' או רוב הקיפ' צריך למולו כו'. וכל הרוא' ישתומם א' דכיון שבשעת לידתו הי' חופה רוב העטר' א"כ למה הטיפו דם ברית הרי הי' צריך למולו שזה נולד ערל דרוב גובה או רוב היקפ' אמרינן. ב' גם אם נדחק לומר ששגו ולא מלו אותו ביום השמיני מ"מ מאי בא להשמיענו שצריך למולו עתה הכי בשביל שהטיפו ממנו דם ברית לא יהי' צריך למולו הרי הוא ערל גמור מליד' שלא נימול עוד. אמת שלכאור' גם דברי הט"ז ז"ל אינם מובנים שכ' אחרי שנסתפק בנולד מהול לגמרי ונמשך אח"כ אי צריך מילה מה"ת אבל אם הי' נולד מהול קצת פשיטא לו שאח"כ אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עכ"ל וגם זה צריך ביאור דכיון דע"כ מיירי שמלידתו נשאר רוב גובה או רוב הקיפ' מחופה דאל"כ הרי זה נולד מהול לגמרי א"כ מה זה ענין לנמשך הרי ערלתו בו וצריך למולו מה"ת. אמנם באמת יש ליישב דבריו ז"ל דכוונתו היא כך דאף אי נימא בנולד מהול לגמרי ונמשך אח"כ דא"צ למולו מה"ת וכמש"ל דכל שהערלה לא הי' מלידתו אין זה ערלה שצריך למול מה"ת מ"מ היכי שנולד מהול קצת שהי' במקום אחד חוט דק רוב בגובה או בהיקפו ואח"כ נמשך יותר צריך לחתוך כל העור ולא אמרינן שאין צריך לחתוך