ברכת רצ"ה רה

ולר"ח אינו זוכה לאחרים אבל אי לאו הכי הוי ניחא אף במע"ש דאוריתא מוכח דאף באיסור תורה מהני הערמה. וכבר הרגישו בזה האחרונים והנראה בזה דאין מכאן ראי' להתיר הערמה בדאוריתא ואדרבה יש ראי' להיפך דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דמה מקשה מהך דמע"ש והרי הכא לעצמו הוא פודה ולעצמו לכ"ע יכול לזכות ותירץ דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתו לפדות אותו לצורך אביהם והמעשר חוזר לאביהם אי לאו דזוכין לאחרים אין פדיונם פדיון בכיוצא בזה עכ"ל והנה לכאור' נתקשיתי בדבריו דאי נימי דההערמה לא מהני א"כ למה יועיל כלל הרי גם המעות שנתן הוא רק כדי שיפדו המע"ש וגם זה היא רק הערמ' ואי לא מהני הערמה א"כ חשיב פודה רבם לצורך רבם ולמה לא יוסיף חומש

אמנם אחר בנותי נראה דבאמת מה שנותן להם המעות אף שאין כוונתו רק כדי שיפדו המע"ש מ"מ כיון שאין הערמה בעת הפדייה לא חשיב הערמה נכרת דמה לי עתה בעת הפדי' לחקור מאין בה להם המעות כיון שלפנינו פודין משלהם ועיין בש"מ ורק לענין גוף הפדי' שפודה עבור עצמו זה חשיב הערמה ניכרת דאנו רואין בחוש שפוד' עבור הבעלים כיון שחוזר להם וכמ"ש הרשב"א ז"ל והערמה כזו אינו מועיל. ומעתה אם נימא דיכול לזכות לאחרים אין שום חשש לענין החומש דגם אם פודה בפירוש עבור הבעלים אינו מוסיף חומש כיון שהמעות שלו דשלי בשלך או שלך בשלי אינו מוסיף חומש כמבואר בירושלמי וברמב"ם הל' מע"ש ורק אי נימא דאינו זוכה לאחרים אין כאן פדיון כלל דאף שפוד' לעצמו מ"מ כיון דכוונתם לצורך הבעלים לא מהני דחשיב כפוד' לאחרים דמה שפוד' לעצמו הוי הערמה ניכרת ואינו מועיל ולאחרים אינו יכול לזכות זה מה שנ"ל בביאור כוונתו. ומעתה מוכח מזה דבהערמה ניכרת לא מהני באיסור תורה דאל"כ לא מקשה מידי וכק' הרשב"א ז"ל ורק דא"נ דזוכה לאחרים מועיל משום דל"ח הערמה ניכרת כיון דאינו בשעת הפדי' רק קודם לזה בעת נתינת המעות וזה חשיב הערמה שאינה ניכרת וכנ"ל וכיון שהמעות שלו אין מוסיף חומש אף בפודה לשם הבעלים וכמש"ל: **(מלחמות אריה לפע"ד נראה לפרש דברי הרשב"א ז"ל בדרך אחר דס"ל דרק לענין לפטור מן חומש מהני הערמה ובזה אין חילוק כלל בין הערמה נכרת להערמה שאינה נכרת דאנן קיי"ל דחומש לא מעכב כמו דמסיק הש"ס בב"מ נ"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' מע"ש ולהכי כיון דאין החומש מעכב עצם הפדיון לא חיישינן להערמה ומשו"ה אי קטן זוכה לאחרים אין נ"מ לענין עצם הפדיון אי פודה לעצמו או פודה להבעלים דבין כך ובין כך המע"ש פדוי רק אי הערמה לא מהני הי' הבעלים חייבין בחומש ובכה"ג לענין החומש אמרינן דלא חיישינן להערמה ופטורים מן החומש אבל אי קטן אינו זוכה לאחרים ואי הוי פודה להבעלים לא הי' תופס הפדיון כלל א"כ במה שמערים לפדות לעצמו נוגע לעצם הפדיון שפיר יש לנו לומר דבזה לא מהני הערמה בדאורייתא וחילוק גדול יש בין החשש שנוגע לעצם הפדיון ובין חשש שנוגע רק לענין החומש. שהרי שנינו התם הדמאי אין לו חומש ומזה פשיט הש"ס דחומש לא מעכב דכיון דלא מעכב הפדיון לא חששו חז"ל כל כך ע"ש. ומשו"ה דקדק הרשב"א ז"ל במ"ש ואי לאו שזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון ולכאורה הוא שפת יתר ולפי הנ"ל ניחא. ואמינא להביא ראיה לזה דהנה לכאורה יש להקשות דלמה להש"ס לדחוק דמיירי במע"ש דרבנן דשינוי דחיקא הוא שהרי בבנו ובבתו הגדולים ובעבדו העברי מהני גם במע"ש דאורייתא וצ"ל דלצדדים קתני ועדיפא הו"ל לשנויי דמיירי שהוא מקנה לשפחתו המעות והפירות ובכה"ג בודאי מהני דהא היא פודית לעצמה ומ"מ היא פטורה מחומש אע"פ שהמעות והפירות שלה לפי שיטת ר"ת ז"ל בקדושין כ"ד ע"א בתוס' ד"ה אלא דאשה פטורה מחומש אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה דאיש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשרה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' ע"ש. והא דקתני במתניתין ואומר להם הא לכם מעות ופדו מע"ש זה ולא קתני שמקנה להם גם המע"ש משום דבבנו ועבדו העברי לא מצי עביד הכי דא"כ יהי' המה חייבין בחומש אם המעות והפירות יהיו שלהם אבל בבתו ושפחתו בודאי מצי למיעבד הכי לשיטת ר"ת הנ"ל. ולפמ"ש מו"ח ז"ל דהערמה שאינה נכרת לא איכפת לן קשה מאי פריך הא בכה"ג שנעשה המעות והפירות שלה קודם הפדיון הא הוי הערמה שאינה נכרת. וביותר קשה על הרמב"ם ז"ל שגם הוא פסק בפ' ה' מה' מע"ש הלכה ב' כשיטת ר"ת ז"ל דאשה פטורה מחומש ובהלכה ח' כתב מותר להערים על פדיון מעשרו כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו העברי כו' הא לכם המעות כו' נתן לשפחתו העבריה אם מע"ש של דבריהם כגון מעציץ שאינו נקוב דבריו קיימין שאמה העבריה קטנה היא ואין הקטן זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם ע"כ ומשמע מדבריו דבמע"ש דאורייתא ליכא תקנתא כלל שיערים ע"י אמה העבריה וקשה הא שפיר איכא תקנת' ע"י שיקנה לה גם המע"ש אבל לפי מה שביארתי שפיר ניחא דכיון דבאמת כל הקנאת המעות והמע"ש לא הוי רק הערמה ואלו לא הקנה לה הבעלים המעות והמע"ש לא הי' יכולה לפדות דהוי זוכה לאחרים לא מהני הערמה בדאורייתא כלל. ובזה נרווח לנו לישב מה שמתמה הפ"י בהא דמשני הש"ס במע"ש דרבנן אמאי לא פריך כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן כמו דפריך לעיל אהא דמשני הש"ס שאני שתופי מבואות דרבנן וכאן ליכא למידחי ה"מ היכי שיש לו עיקר מה"ת כמו דדחי התם אבל לפי הנ"ל ניחא דהא באמת לגבי החומש אע"ג דהוי מה"ת ג"כ מהני הערמה א"כ לא עדיף מע"ש דרבנן אפי' מה שנוגע לעצם הפדיון יותר ממע"ש דאורייתא במה שנוגע לענין החומש דהוי מה"ת ומ"מ לא החמירו חז"ל כל כך כ"ש דל"ש להחמיר בדרבנן מחמת הך טעמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן והבן:)** ובזה מיושב מה שקשה לדעת הסוברים דלר"ח אינו זוכה לאחרים כלל ואף מדרבנן דא"כ מה משני במע"ש דרבנן דמ"מ הרי אין לו זכי' לזכות כלל. ובזה א"ש דכיון דמיירי במע"ש דרבנן שפיר מועיל דכיון דפוד' לעצמו ולעצמו יכול לזכות דאף דחשיב הערמה ניכרת מ"מ מועיל בדרבנן דהערמה נכרת מותר בדרבנן

והנה בגוף הך פלוגתא אי זוכה לאחרים או רק לעצמו נחלקו הקדמונים ז"ל. דעת התוס' דפלוגתייהו היא אי זוכה לאחרים מה"ת אבל מדרבנן כולי עלמא מודי דזוכה אף לאחרים ורש"י ז"ל כתב דהך דר"י דס"ל דזוכה אף לאחרים היינו רק מדרבנן ור"ח ס"ל דאף מדרבנן אינו זוכה לאחרים. אמנם נחלקו בביאור דבריו אי ס"ל דכל זכיות קטן הוא רק מדרבנן גם לעצמו ורק דפליגי אי זוכה גם לאחרים מדרבנן עכ"פ או דמה דזוכה לעצמו היא מן התור' ורק דס"ל לרש"י ז"ל דגם הך מ"ד דס"ל דזוכה גם לאחרים הוא רק מדרבנן וכן נראה מלשונו קצת. וכבר האריכו בזה הפוסקים עיין עליהם והנה אי נימא דהזכי' שזוכה הקטן לעצמו היא מן התור' עכצ"ל דס"ל להש"ס דהערמה לא מהני באיסור תור' דאל"כ לא מקשה