ברכת רצ"ה רד

איפוא מסופו על תחילתו: ולכאורה אמרתי לפ"ז לעורר דהיכי שיש סיבה שבשבילה י"ל שנשתנה דעתו לא אמרינן הוכיח סופו כו' א"כ גם בהך דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא איך אמרינן מדנתרצה עכשיו הוכיח על תחילתו דהרי י"ל דנתרצה עכשיו כדי שלא יהי' הבעילה בעילת זנות ומתחלה לא הי' נתרצה כלל. אולם דמלבד דאין לזה דמיון לנ"ד דהכא גם מתחילתו הי' ידעינן דאם ימות הוא זכות לה שתתגרש. דמה"ט בגט תנאי באמת פסקינן דחשוב זכות ודאי בכה"ג ורק דעתה כיון שעדיין דבר בספק ל"ח זכות ול"ש א"כ לדון מסופו על תחילתו משא"כ בהך דהריני בועלך דאין הסיבה ברורה וכמובן. הנה אף אם נאמר וכן דעתי נוטה באמת דכל שיש לתלות באיזה סיבה שנשתנה דעתו לא אמרינן שוב הוכיח סופו כו' מ"מ שפיר ניחא הך דהריני בועלך כו' לפי מה דקיי"ל דסוף ביאה קונה ולענין זנות יש איסור תיכף בהעראה וא"כ אם תאמר דלא נתרצה האב רק בשביל שלא הי' בעילת זנות שפיר מקודשת והבן

עוד הביא הרב הגאון מהרש"ק ני' ראי' דגם היכי דהוי ספק חשוב זכות ממ"ש הב"י ז"ל בסי' ק"מ אהך דאחים מומרים שהורה מהר"י בירב ז"ל לזכות גט ויש לדקדק אי איגלאי אח"כ דבעת הזיכוי כבר שבו בתשו' אי אמרינן כיון דשבו חוב הוא לה או דמ"מ כיון דבאותו שעה לא ידעה ודעתה הי' להתגרש מהני. וזו נראה יותר הרי דאף שהי' הדבר בספק חשוב זכות. וראי' זו איני מכיר דמלבד דאין כל הספיקות שוות וצד הספק הזה דשמא שבו היא חשש רחוק אצלה הרבה דרובא דרובא כל באיה לא ישובון אין לדמות ספק הזה דהיא רק משום הט"ד של היבם דאינו רק חששא דדלמא רחמא לי' ויסכים ליבמה לנ"ד דהספק היא על ט"ד של הבעל דאולי יחי' ותתרחק ממנו וז"ב: והנה מלבד כי ראיתו אינו ראי' הנה במחכ"ת הביא נורא לקיני' דבזה נסתר כל מ"ש מענין הוכיח סופו על תחילתו בקוראי שמו אגלאי מילתא למפרע דמדברי הרב ב"י ז"ל אלו נראה בעליל דרק בתר שעת הזכי' אזלינן ולא על אח"כ והוא הוסיף עוד דגם ידיעה בעינן בשעת הזכי' ואף להחמיר ומכ"ש להקל

ומ"ש עוד דאם נעשה גוסס וזכה לה הגט כ"ש דמהני דרוב גוססין למיתה דבריו סתומים ואם בעת זכות הגט הי' גוסס יש לצדד להקל ולומר דכיון דרובא דרובא הם למיתה חשוב לה הגט זכות מדלא חיישה לספק רחוק כזה אף לענין טן דו של הבעל ולסמוך על דעת רוב הפוסקים שהחליטו דגוסס ביחוד כשהוא מדבר יכול לגרש. אולם כאשר אנכי הרואה דעת הרב מהרש"ק נ"י דגם אם בעת הזכי' לא הי' גוסס ולא הי' אז זכות חל הגט אח"כ בעת הגסיסה מדהוסיף לומר דגם לדעת המחמירים לומר בגוסס דאינו יכול לגרש היינו בשליח להולכה משום דכיון דאיהו ל"מ עבוד כו' אבל לא בשליח לקבלה דע"כ כוונתו בנעשה גוסס אחר הנתינה מהבעל דג"כ ל"מ בשליח להולכה לדעת הפוסקים אלו משום דאיהו לא מצי עביד עיין ג"פ סי' קכ"א ובא לחלק בין שליח לקבלה להולכה וכנ"ל. אולם באמת זה ליתא דכיון דבעת קבלת הגט לא נעשה שליח איך יכול לזכות לה אח"כ הא הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ואף אם נדחק לומר מתורת אומדנא שרצונו של הבעל שיהי' שליח להולכה עד הזמן שיוכל לזכות ולהעשות אח"ז שליחה לקבלה דהיינו בעת הגסיסה הנה לא מבעי' דלא מהני לדעת המחמירים שבטלה שליחותו השליחות של הולכה בעת ההוא משום דאיהו לא מצי עביד אלא אף לדעת המקילים דגוסס יכול לגרש אינו מועיל משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמבואר בש"ס ופוסקים דאין השליח להולכה יוכל להיות אח"כ שליח לקבלה וז"פ וברור בלי פקפוק. זו"ז מה שהאריך לדקדק מפירש"י ז"ל בהך דמזכה במקום יבם שכתב שתתגרש מעכשיו וכן מלשון הש"ע שלא תפול ליבם המה דקדוקים של מה בכך שאין להוציא ממנו אף חומרא ואף גם קולא וביחוד הוצרך רש"י להשמיענו דמגורשת ע"י זיכוי מעכשיו שלא נאמר דל"מ רק לענין חזרה וכדעת המפורשים ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל ואין מהצורך להרבות באמרים בדקדוקים כאלה

ומ"ש בסוף דבריו עוד דמה חוב הוא לה הרי אם יחי' הבעל בידה לומר אינה רוצית בגט ורק אם ימות יכולה לומר שרוצית וא"כ הוא רק לזכות ולא לחוב לא ידעתי היאך יפרנס הך איבעי' דמזכה גט לאשתו במקום יבם דמספקא לן אי סניא או רחמא לי' ליבם וחולצת ולא מתיבמת ולמה לא נשאלה עתה אי זכות או חוב הוא לה. שוב מצאתי להריטב"א ז"ל הובא ביש"ש יבמות שם שכתב כן להדיא דלא מהני אמירתה אח"כ דלא כל הימנה לברר הדבר למפרע איך הי' דעתה אז בעת הזיכוי וגם הוא עצמה אינה יודעת ואם אמרינן כן בהך דמקום יבם שלא נשתנה הענין מכמות שהי' מכ"ש דאמרינן הכי בנ"ד שעכשיו בודאי הוא זכות ואך בעת הזיכוי הי' חוב לדעת' מחמת הספק וזה פשוט. ורציתי להעמיס בדבריו דכוונתו דאמרינן אשעת הזיכוי דדעתה מסכמת שיהי' שלוחה על תנאי דאם ימות ואם יקום מחוליו לא יהי' שליח ויתבטל הגט אולם באמת גם זה ליתא דכיון דאין כאן תנאי מפורש ורק אומדנא גם אם יקום יהי' גט משום גזירה דשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דמה"ט לגבי דידי' אם עמד אינו חוזר בגט עיין ש"ס דגיטין דף ע"ג ובפוסקים ושוב הו"ל חוב וכנ"ל. ויש לי בכל זה הרהורי דברים רבים אולם ליראת האריכות בשגם לא הבאתים עוד במצרף הבחינה פה תהי' שביתת קולמסי. אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה אף אם הי' נודע בברור שהיבם מומר אין בידי להסכים להקל להתירה לשוק ע"י הגט וביחוד אם אינו ידוע כלל שהוא מומר וכאשר כתב כ"ת בשאלתו והנלפע"ד כתבתי. סימן פ

ע"ד מכירת הבהמות לנכרי בפסח כדי להאכילם פסולת שעורים. הנה ראש המדברים בזה הוא הגאון בעל תב"ש בחידושיו למס' פסחים והעלה להחמיר משום דל התירו הערמה ניכרת כזו רק באיסור דרבנן ולכך בשאר מכירת חמץ דאינו רק איסור דרבנן דמה"ת בביטול בעלמא סגי התירו ע"י מכירה לעכו"ם דאף שהוא הערמה נכרת שאינו רוצה למכור לזה שהוא עני וקונה חמץ עבור כמה אלפים מ"מ בדרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה כזאת אבל באיסור תורה כגון להאכיל לבהמתו חמץ אין לנו להתיר ע"י מכירה כזו דמוכחא טובא דהערמה היא. וכתב דהא דמערימין על מעשר שני היינו משום דמיירי במע"ש דרבנן כדמוכח בש"ס דגיטין דף ס"ד ע"ב. ולמען ברר הדבר כשמלה אציגה לפניך סוגית הש"ס. והנה בש"ס פליגי ר' יהודה ורב חסדא בקטן שיש בו דעת היינו חפץ ומחזירו לאחר שעה דר"י ס"ל דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ורב חסדא ס"ל דאינו זוכה רק לעצמו ולא לאחרים ושקיל וטרי הרבה ואח"כ מותיב ר"א מהא דתנן מערימין על מעשר שני לפדותו בלי חומש כיצד אומר אדם לבנו כו' ולעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש זה האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי' גביה אלא לאו דלא אייתי. ומסיק במע"ש דרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב דבדרבנן יכול לזכות עייש"ה. הנה מש"ס הנ"ל נראה דהא דמוקי לה במע"ש דרבנן היא רק משום דקשי' לי' דאיך יכולה השפחה לפדות כיון דקטנה היא