ברכת רצ"ה רג

שלא מדעתו דאל"כ מה הועילו בתירוצם דנהי דלא חשוב חוב מ"מ הרי גם זכות לא הוה דאם יזרוק לו גט לא יפסיד עכ"פ יותר מכעת. ואין א"כ הזכי' שזכה לו זה זכות **(מלחמות אריה הנה התוס' בגיטין לא כתבו רק לפרש מאי דקאמר ר"מ וכ"ת אי בעי' זריק לי' גיטא אבל באמת לא קיימי בהאי סברא שהרי ר"מ דחי לה שבק לי' וערק לעלמא. והש"ס פריך שפיר קאמר ר"מ ומשני אי בעי שקול ד' זוזי מישראל ופסיל לי'. והפי' בזה שיהי' עבד ולא יאכל בתרומה ולכן חשיב תו השחרור זכות וא"כ לפי המסקנא אין ראי' מסוגיא הנ"ל דכל היכי שאינו חוב יכול לזכות לו ע"י אחר. אך אנכי בספרי מצ"א סי' ל"ו הערותי מתוס' עריכין ל"ב ד"ה מדאיצטריך שכתבו בסוף דבריהם דאי איתא דבפניו נתינה בע"כ הוי נתינה לא הוי צריך הלל לתקוני להיות חולש מעותיו ללשכה דהא אפשר לו ע"י אחר ע"ש. אלמא מבואר דהיכי דיכול ליתן בע"כ יכול ג"כ לזכות ע"י אחר. אמנם דבריהם באמת תמוהין לכאורה ואנכי כתבתי שם לפרש בטוב טעם וגם הארכתי שם לישב דברי הרי"ף שמביא מו"ח ז"ל למעלה ע"ש:)** ועיין מהרש"א ז"ל שם והדרא א"כ קושיא לדוכתא דמאי פשיטא לן הכא בתרומה דמיירי דוקא בשוי' שליח

ואשר ע"כ אמרתי ליישב הדבר באופן אחר והוא לפמ"ש במק"א לישב מה שנתקשיתי לפי המבואר בש"ס דגיטין דף כ"ה בהך דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דהא דרצה האב מקודשת תליא בברירה דאי אין ברירה אף כשירצה אח"כ אינה מקודשת דלא הוברר הדבר למפרע שרצה מקודם א"כ לדידן דקיי"ל אין ברירה איך אמרינן בכ"מ הוכיח סופו על תחילתו וכ"כ מה שנתקשו דמ"ש הך תנאי דע"מ שירצה אבא משאר תנאים דעלמא. ואמרתי בביאור הענין דכל ענין ברירה זו היא רק כשאנו דנין על ענין מעשה ופעולה דאי אין ברירה היינו משום דכל מעשה ופעולה צריכה להיות מבוררת בשעתה וכל שבשעת מעשה אינו מבורר אף שאח"כ נתברר למפרע לא מהני ולא משום דאולי לא הי' כן דעתי' למפרע קאתינן עלה דזה הוא ענין הוכיח סופו על תחילתו ורק דאף דאמרינן כן ל"מ משום שלא נתברר בשעתו. אולם כשאין אנו דנין על חלות המעשה ל"ש ברירה לתלי' רק אי נימא הוכיח סופו כו' ולכך בכל התנאים לא שייך ברירה דהמעשה באמת חלה ורק דהתנאי מלתא אחריתא הוא שעם בטולו המעשה מתבטלת. והא דהוכיח בש"ס דגיטין שם מהך דע"מ שירצה אבא דבתולה בדעת אחרים יש ברירה נראה דהתם כל הסוגיא אליבא דר' יהודה ואיהו ס"ל דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולדידי' צ"ל דהא דבהריני בועלך על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת אף דפשיטא דאינו יכול לקדשה בביאה על לאח"ז דכלתה ביאתו ודמי לקנין סודר דאמרינן הא הדרא סודרא למרא היינו משום דאמרי' דעיקר כוונתו שיתרצה האב ואם הי' נודע לו שעתה מתרצה הי' מקדשה מעכשיו עיי' בריטב"א וברשב"א ז"ל וכיון שמטעם הוכיח סופו על תחילתו אמרינן שגם מעיקרא הי' נתרצה שפיר חלו הקידושין מעכשיו בשעת הביאה

ומעתה כיון דבאמת הוא אמר ע"מ דלרב יהודה היינו שיחול לאחר כך ורק דאנו אומרים מתורת אומדנא דאם הי' יודע שהריצוי הוא כעת דעתו הי' שיחול גם מקודם אבל כשבאמת לא נתרצה אין להמעשה חלות כלל מעכשיו ולא שנתבטל בביטול התנאי ורק שלא חלה כלל וא"נ א"כ דאין ברירה דבעינן שיהי' המעשה מבוררת בשעתה אין כאן קידושין כלל מעכשיו וממילא בטלה לגמרי דכלתה ביאתו. ובזה מיושב הא דאנן פסקינן כהך מתניתין דהריני בועלך כו' אף דקיי"ל דאין ברירה דלדידן דעל מנת כאומר מעכשיו דמי א"צ בזה לברירה וכנ"ל והבן זה. והארכתי בזה ג"כ לבאר מה דפריך מגט שכ"מ דס"ד דהש"ס דבגט שכ"מ כיון שעיקר נתינת הגט אדעתא דמיתה הוא כשלא מת אין המעשה חל כלל מתחילתו ותליא בברירה. אולם אנן לפי האמת לא ס"ל הכי דכיון שהטיל תנאי הוא כשאר תנאים דעלמא וא"צ לבריר' ומה"ט התקין שמואל בגט שכ"מ כו' והארכתי בזה הדבר ואכ"מ הביאור ולפי הנ"ל א"ש דברי הש"ס כאן בהך דכלך אצל יפות דמיירי ע"כ דשוי' שליח דאל"ה אף דהוכיח סופו דניחא לי' מ"מ כיון דבשעת מעשה שתרם לא הי' מבורר ל"ה תרומ' משום דאין ברירה דכיון שאנו דנין על גוף מעשה השליחות אם נעשה שליחו שלא מדעתו לא מהני כיון שלא נתבררה בשעתה ורק היכא דשוי' שליח ואנו באים לדון אם נתבטל ע"י השינוי מועיל שפיר מה שנתברר אח"כ וכנ"ל ודו"ק: ובזה יש להמתיק יותר דברי הראב"ד ז"ל שהבאתי למעלה שכ' בהך דיאוש שלא מדעת דיש למבין לחלק מענין בריר' דלאו אגוף פלוגתייהו דאביי ורבא קאי דזה פשוט דאינו ענין לברירה וא"צ למבין וכנ"ל דאין דנין כלל מעתה על העבר דידענו עתה דאלו ידע הוי מייאש ורק אהך דדבר שיש בו סימן לרבא דאי לאו הך סברא דאין דרך כלל ליאש מזה ואקראי בעלמא הוא הוי אמרי' דאי שמעי' אח"כ דאיאש הוכיח סופו על תחילתו ודמי לדבר שאין בו סימן לדידי' דלכאורה זה תלי בברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה וע"ז כתב הראב"ד ז"ל שיש למבין לחלקו והיינו כנ"ל דעיקר ענין ברירה הוא רק במעשה שצריכה להיות מבוררת בשעתה לא זולת וא"כ בהך דיאוש לרבא דעיקר הטעם דמהני שלא מדעת לא משום קנין היאוש דהרי לא נתיאשו ורק דמשעה שאבדו הוא אבודה ממנו ואין שוה לו עוד וממילא מותר לכל וכנ"ל לא שייך ענין ברירה שאין אנו דנין על ענין חלות מעשה ורק דכיון דהוכיח סופו על תחלתו לדידי' הי' חשוב כאבוד והבן זה

ולפ"ז בנידון שלפנינו ל"מ שאין דברי התוס' ב"מ שם ענין כלל לכאן דעיקר דבריהם הוא דכיון דהוי מצוה ל"ח בהוספה זו יוצא מהדרך כהך דיאוש בדבר שיש בו סימן דאמרינן דכיון דאקראי בעלמא ומקרה רחוקה הוא תלינן באיחור הזמן רק דאדרבה יש מזה ראי' להיפוך דלענין שיועיל מטעם זכי' ל"מ מה שנתברר אח"ז דניחא לי' דמה"ט מוקא לה להך דכלך אצל יפות דוקא בשויה שליח וכנ"ל דכיון שאנו דנין על גוף חלות מעשה השליחות ל"מ אף מה שנתברר אח"כ והוכיח סופו כו' דאין ברירה וצריך להיות חלות המעשה מבוררת בשעתה וכנ"ל ודו"ק: והנה לדעת הרבה מהקדמונים ז"ל. דלפי המסקנא לא שייך לומר אין ברירה בדבר שעתיד להתברר [ולדידהו צ"ל דהא דאמרינן בהך דתרומה דע"כ מיירי שעשאו שליח היינו משום דלענין זכי' שלא בפניו זכי' גמורה בעינן ומה דניחא לי' עתה אין ראי' רק שאינו מקפיד אבל מ"מ אינו זכות והך דאי בעי זריק לי' גיטא מפרשי בתירוץ הב' של התוס' שם עייש"ה] גם בנ"ד לא שייך לומר אין ברירה כיון שעתיד הוא להתברר. אולם בלא"ה ל"ש כלל לדון בנ"ד משום הוכיח סופו כו' דזה לא שייך רק היכא שלא נשתנה הענין בידים דאז שפיר אמרינן דכמו שדעתו עתה כן היה גם מקודם משא"כ היכי שנשתנה הדבר ויש סבה ועילה לרצונו עתה מה שלא הי' מקודם וכנ"ד. דמעיקרא בשעת זכות הגט היה הדבר בספק דאולי יחי' ויהי' הגט חוב לה בודאי ורק שאם ימות יהי' לה זכות ומשום ט"ד של הבעל י"ל דלא מעיילא נפשא לספיקא ועתה שכבר מת הנה הגט לה זכות ברור. ואיך נדון