ברכת רצ"ה רב

היתה מכנסת עצמה משום טב למיתב כו' וכנ"ל ועתה הגט הוא לה זכות דעתה הוא ספק השקול אולם אנן לא פסקינן הכי להלכה. ול"מ א"כ זיכוי גט סתם כיון שאין הזכות ברור ומשום הט"ד של הבעל מעיילא נפשה לספיקא וכנ"ל ואין מקום להקל לדעתי בזה

ועתה נבוא לדברי הרב הגאון מהרש"ק נ"י אשר כ' להתיר ואערכה דברי לנגדו ראשון תחלה יצא לדון להתיר דבייאוש שלא מדעת פליגי אביי ורבא אי אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' והביא דברי הש"ך ז"ל סי' שנ"ח לענין אי מותר לאכול של חבירו בדבר שיודע שחבירו לא יקפוד ויתרצה לו דאף דקיי"ל דייאוש שלא מדעתו לא הוי ייאוש י"ל דהיינו רק משום דייאוש הוא בע"כ אבל לא כשהוא ברצון וגם דברי התוס' ב"מ דף כ"ב בהך דכלך אצל יפות דאמרי' שפיר מדהשתא ניחא לי' כו' דס"ל דמצוה הוא וא"כ כ"ש במידי דהוי זכות בעצם כעת שמת אמרי' איגלאי מלתא למפרע. ובמחכ"ת כמה הגדילו התערובות בדבריו וערבם דברים שאינם ענין זה לזה ואף גם לנדון שלפנינו דענין איגלאי מלתא למפרע עיקרא הוא רק בדבר שהוא בעצמו שאנו רואין עתה בבירור שהוא כן והי' למפרע וכגון הך דחולץ למעוברת והפילה דר"פ החולץ ביבמות דף ל"ה והך דאכל חלב מבן י"ב עד י"ח ואח"כ נולדו בו סימני סריס שם דף פ' ובזה אי הוי ידעינן בבירור שהוא כן לכ"ע אמרינן אגמלמ"פ ורק דר"ל פליג בהך דמעוברת דשמא נתקלקל אח"כ ומעיקרא הי' ולד מעליא והכי קיי"ל וכמ"ש המפורשים ז"ל ולכך בהך דנולדו בו סימני סריס באמת קיי"ל דחייב דנעשה סריס למפרע דכיון דאין מקום לומר שנשתנה שפיר אגמלמ"פ. אמנם היכי שתלוי בדעת אדם והוא מסור ללב ל"ש איגלאי מלתא למפרע ורק הוא מסוג הוכיח סופו על תחלתו המוזכר בש"ס בכמה מקומות ויש בזה חילוקים רבים למעיין היטב בש"ס ופוסקים ז"ל: אולם פלוגתא דאביי ורבא בייאוש שלא מדעת אינו ענין כלל גם להך דהוכיח סופו על תחלתו דרבא דס"ל דהוי ייאוש בדבר שאין בו סימן ס"ל באמת דאף היכי שלא נתייאש כלל אף לבסוף וכגון שלא נודע לו מהאבדה קודם שנודע לו שזה מצאו הרי הוא של מוצאו כיון דאילו ידע הי' מתייאש והיינו משום דזה הדבר אבודה ממנו משעה שאבדו. ואביי ס"ל דלא הוי יאוש דמה בכך שאלו הוי ידע הי' מתייאש ממנו מ"מ הא לא אייאש ואף אי נתייאש אח"כ דבין כך ובין כך אין לו ענין להוכיח סופו על תחילתו דלמ"ל להוכיח מסופו אחרי שיודעין אנו בלא זה דאלו הי' ידע הי' מייאש ורק בדבר שיש סימן לרבא הי' מקום לדון מטעם הוכיח סופו כו' היכי דשמעינן דאייאש לבסוף ורק דמסיק דל"ש לדון מסופו כיון דאינו עומד ליאוש ואקראי בעלמא הוא עתה ואין לומר ולדון שגם מעיקרא הי' מייאש עיי' בש"ס ותוס' שם. [ומה שיש לעורר בזה מהך דשחטה ואח"כ חושב עלי' חולין דף ל"ט אכ"מ הביאור] אבל עיקר פלוגתייהו דאביי ורבא דיאוש של"מ אין לו ענין כלל להוכיח סופו על תחילתו וכנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הראב"ד ז"ל שכ' דלכאור' י"ל דייאוש של"מ תליא בברירה אלא שיש למבין לחלקו מענין ברירה והיינו כנ"ל דבזה לא שייך הוברר למפרע דהרי עתה יודעין אנו דאילו הוה ידע הי' מייאש ודו"ק. ועתה נבוא לדברי הש"ך ז"ל אשר לדעתי נכונים דבריו ז"ל לדינא דבאמת סברת רבא נכונה היא דכיון דאלו ידע מייאש מהשתא מותר בה משום שהוא אבודה ממנו והיינו דאף דפשיטא דעדיין לא יצא מרשות הבעלים כיון דמ"מ עדיין לא נתייאש מ"מ כיון שהדבר אבוד ממנו מותר לכל אדם ליטול כיון שאין לבעליו שום נ"מ בזה ואבודה הוא ממנו ודמי לכל דבר שאין הבעלים מקפידים בו דמותר דכיון שאין להבעלים נ"מ ואינו שוה אצלו אין בו משום גזל והא דפסקינן דלא הוי יאוש היינו משום דכיון דאם לא יקנה זה לא יועיל הייאוש אף אח"כ כיון שהוא בע"כ ול"מ היכי דבאיסורא אתי' לדידי' דאילו ידע שכבר נמצא אצל זה לא הי' מתייאש ויש א"כ שיווי להבעלים אסור לו ליקח לעצמו דע"ז אנו דנין וא"כ בהך דאוכל של חברו ויודע שלא יקפוד ע"ז דל"ש כ"ז שפיר מותר והבן כי נכון הוא

ועדיין נשאר לבאר לפ"ז הא דפריך הש"ס לאביי מהך דתרומה דכלך אצל יפות ולא אבין מה שתירץ הש"ך ז"ל דבתרומה ידיעה בעינן דזה אינו רק לפי המסקנא דקאמר ה"נ מסתברא כו' אף שלוחכם לדעתכם. ומיירי ע"כ בשוי' שלוח אבל לפי הס"ד לא אסיק אדעתי' הך דבתרומה בעינן ידיעה. אולם לדידי נראה דבאמת אביי גופי' לא ס"ל כלל הך סברא דאבודה ממנו ולא נחית כלל להך חילוקא וכדקאמר בהדיא רק טעמא דלא ידע דנפל מיני' ולדידי' שפיר פריך מהך דתרומה להס"ד אולם אנן לדידן דעיקר הא דקיי"ל כאביי הוא משום דאתותיב רבא מהך דמנין לאבידה ששטפה נהר כו' ואיסורא דומיא דהתירא וכמבואר בסוגיא שם שפיר י"ל דס"ל באמת כסברת רבא דכל שאין נ"מ להבעלים מותר לקחתו ורק מ"מ באבידה יאוש של"מ לא הוי יאוש וכנ"ל ודו"ק

ועתה נבוא לבאר הך דכלך אצל יפות ודברי התוס' שם שהביא הגאון מהרש"ק ני' ולמען ברר הדברים מוכרח אני להעתיק בקיצור דברי הש"ס והתוס' שם דפריך התם לאביי מהך דהרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ותרם כו' ומאין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא כו' ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות תרומתו תרומה כו' אמאי בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגמה רבא כו' דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומה והא אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם אלא הב"ע דשויא שליח ולא אמר ליה תרום מהני וסתמא דבעה"ב מבינונית תרם כו' ותרם מיפות ובא וא"ל כלך אצל יפות אם נמצא יפות כו' וע"ז הקשו התוס' דמ"מ נימא דמתחלה אי הוי ידע ל"ה ניחא לי' דכיון דאין דרך לתרום מהיפות דמי לדבר שיש בו סימן לרבא דאמרינן דהשתא הוא דאייאש ותירצו דהכא שפיר אמרינן דניחא לי' מעיקרא משום דאיכא מצוה ע"כ. ואנכי הקשיתי דהרי אנן קיי"ל בכ"מ דזכין לאדם שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות ואמאי א"כ פשיטא להש"ס כאן דע"כ מיירי דשויא שליח דאל"ה אין תרומתו תרומה ואמאי דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה ואמרינן דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא ג"כ ניחא לי' א"כ למה לא יהי' תרומה מטעם זכי' דהוי כשליחות. ולכאורה אמרתי לפשוט מזה מה שנסתפקתי בהא דאמרינן בכ"מ בש"ס זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין שלא בפניו אי הך דזכין דוקא ובעינן דוקא שיהי' לו זכות גמור אבל היכא שאינו לא זכות ולא חוב אינו יכול להעשות עצמו שליח שלא בפניו או הך דאין חבין דוקא דמדברי הש"ס כאן מוכח לפ"ז דזכות דוקא בעינן ולכך שפיר קאמר דמיירי ע"כ דשויה שליח דאל"כ ל"מ מה דקאמר לי' כלך אצל יפות ונמצאו יפות דמזה אין ראיה רק דניחא לי' היינו דלא איכפת לי' אבל מ"מ אין בזה לא זכות שיועיל מטעם זכי' דזכי' דוקא בעינן ול"מ רק היכי דשוי' שליח דלא יחשב שינוי בשליחות דכיון דחזינן דלא קפיד אין כאן שינוי אבל מ"מ גם זכי' אין כאן. אולם אחרי בינותי מצאתי לרבותינו בעלי התוס' דברים מבואר מהם להיפוך שכתבו בגיטין דף י"ב ד"ה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא וז"ל וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור כו' וי"ל דקסבר דל"ח לי' חובא מה שמקבלו זה דאפי' אם לא יקבלנו יכול הרב לפסלו מהתרומה בע"א. מדבריהם אלו למדנו דדעתם ז"ל דל"ב שיהי' זכות דוקא ורק כל שאינו חוב יכול אחר לזכות לו