ברכת רצ"ה רא

לא איכפת לי' מה שיהי' לאחר מיתתו וכ"ז לא שייך רק בארוסה אבל לא בנשיאה דודאי איכפת לי' שלא יהי' בעילותיו בעילת זנות וכמבואר בהך דכנסה סתם ועכצ"ל דס"ל לפוסקים אלו דמומר כל כך נמאס בעיני' דגם לספק אינה מכנסת את עצמה ואף משום טן דו של הבעל וא"כ אף בתלוי בדעת שניהם שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכמ"ש התוס' בכתובות שם. דהיכי שודאי לא היתה מסכמת לכנוס בספק זה בשום פנים אף אם עי"ז הי' מתבטל הענין מצד השני גם בתלוי גם בדעת השני שייך למימר הכי עייש"ה

לפ"ז יש ליישב ג"כ מה שנתחבטו האחרונים ז"ל דלפי טעם זה ביבם מומר למה חילק רב יהודאי גאון ז"ל ראש המקילין בין נשתמד האח מקודם שנשאה זה ובין נשתמד לאחרי כן דדוקא בנשתמד מקודם אינו זוקק דבשלמא לטעם הראשון ניחא די"ל דס"ל דנשואין מפילין וכמו שביאר כ"ז הא"ז ז"ל אבל לטעם זה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מ"ט לחלק. ולפי הנ"ל יש לומר דספק זה דשמא ישתמד היבם הוא דבר רחוק ולא שכיח כלל והיתה מכנסת עצמה לספק כזה אם היתה רואה שהבעל אינו מסכים שלא ירצה שיהי' בעילתו בעילת זנות וא"כ לא שייך לומר אדעתא דהכי כו' כיון שתלוי בדעת שניהם וכנ"ל. שוב ראיתי דע"כ אנו צריכין לומר כן לדעתם ז"ל דאל"כ אשה שנשתמד בעלה תיפוק בלא גט לדעתם ז"ל דבמומר גם על הספק אינה מכנסת את עצמה אלא ודאי דכ"ז לא שייך בספק דלא שכיחא כזה ועיין בתוס' כתובות שם ודו"ק כי קצרתי. ולפי הנ"ל כשנשתמד אח"כ אין לנו מפאת זה רק סניף קל להקל היינו אם נאמר דהטעם היא משום שאינו נקרא אח ולדעת הי"ח ודעמם ז"ל דרק מיתה מפלת וכמובן. אולם כבר כתבתי דלדעתם די בזיכוי הגט בלבד אחרי שרוב הפוסקים ז"ל חולקים על הרי"ף בזה וכבר כתבתי משום דבגט ובזכי גם הוא אינו חולק וכאמור למעלה ופשיטא דיש להקל בצירוף סניף אחר אף כ"ד וביחוד במקום עיגון ודחק וכנ"ל ודו"ק. ובעברי בין בתרי ענינים אלו ראיתי להפוסקים ז"ל שנתחבטו דאמאי פסקינן להלכה דביבם מומר פשיטא דהגט הוי לה זכות ודאי וברור ואפ"ה פסקינן להחמיר דיבם מומר זוקק דכיון דהו"ל זכות מה שנפטרה מזקוקתו א"כ למה לא נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ולחנם נתחבטו דלא מבעי' אם נפרש כפירש"י ז"ל דטב למיתב כו' אבעל קאי דאין ראי' מזה דחשיב הגט זכות שנאמר בשביל זה דדוחה אצלה הטן דו של הבעל. אלא אף אם נפרש דאיבם קאי אין ראי' דבשביל דחשיב הגט זכות שיחשב בשביל זה כ"כ החוב ההיפוך עד שנאמר משום זה שחשיב אומדנא דמוכח שאין רצונה להכנס בספק כזה בשום פנים. ומלבד דזה פשוט וברור אמינא דע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ לצד האיבעי' דמהני זיכוי גט במקום יבם דודאי מיסני סני לי' והוי זכות לא יהי' משכחת להיבום כלל דכיון דהוי לה זכות גמור שתפטור מזיקיקותו של יבם נימא דאדעתא שתפול ליבום לא קדשה נפשה א"ו כנ"ל דמ"מ אין ההיפוך לה חוב כ"כ שנאמר אדעתא דהכי כו' וכנ"ל והבן: אמנם דא עקתא בנ"ד שנתן וזיכה לה גט סתם. וא"כ י"ל והדעת נותן כן דלא חשיב זכות דבשעת הזיכוי ספק הי' אם יחי' או ימות ואם יחי' הגט ודאי חוב לה ורק אם ימות חשיב זכות וא"כ עתה אין הזכות ברור ולא מהני הזיכוי רק היכי דהוי גט ע"ת דלא הוי גיטא רק אם ימות וחשיב א"כ זכות גמור וברור. ועלה על לבי לכאורה להביא ראי' לזה מדברי הר"ן ז"ל גיטין פ' התקבל שכ' דמזכה גט לאשתו במקום יבם וכ"כ במקום קטטא. ומת חולצת ולא מתיבמת דשני אבעיות אלו לא נפשטו ועיין ב"י ז"ל סי' ק"מ מ"ש בביאור דעתו ז"ל ואי נימא דאין חילוק בין גט תנאי לגט סתם לענין זכות א"כ יקשה דמה בא להשמיענו דגם במקום קטטה אינה מתיבמת ורק חולצת מספיקא דכיון דבת יבום היא א"כ בלא זה אינה מתיבמת מטעם ספיקא דמזכה גט במקום יבם ומה צורך לקטטה א"ו דרק בגט על תנאי קמבעי' לן אי הוי זכות במקום יבם. אולם אחר שהתבוננתי מעט ראיתי דזה אינו דפשיטא דאף אי נימא דגם בגט סתם הוי זכות מ"מ ז"א רק היכי שהוא חולה ושכ"מ והכף מכריע לחיים או להיפוך שהחיים והמות המה עכ"פ בגדר ספק אבל לא בכל אשה שאין לו בנים ונותן ומזכה לה גט וא"כ שפיר פריך לקטטה דאל"ה היתה מתיבמת בכה"ג וז"פ וברור

אולם אמינא להביא ראיה דהנה אנכי הקשיתי לשאול בדברי התוס' והקדמונים ז"ל כתובות שהבאתי למעלה דבדבר התלוי בדעת שניהם לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קנה או לא הקנה. והא דמקשה הש"ס דיבמה שנפלה לפני מוכ"ש תיכף בלי חליצה היינו משום דזה חשיב כתלוי רק בדעתה דאיהו לא איכפת לי' בזה מה שיהי' אחר מיתתו ועמש"ל דלפ"ז צריך לומר דקושיות הש"ס היא רק ביבמה מהאירוסין דמן הנשואין בודאי איכפת לי' שלא יהי' בעילתו בעילת זנות עמש"ל דא"כ יקשה דמה משני טב למיתב טן דו דהיינו לפירש"י ורוב הקדמונים ז"ל וכן היא העיקר וכמו שביארו המפורשים ז"ל דאבעל קאי דנהי דנימא דבשביל הטן דו של הבעל גם אם היתה יודעת בודאי שלבסוף יהי' כן לא היתה חוששת מלהתקדש לו ול"ש א"כ כלל לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מ"מ למה לא נאמר דאם היתה יודעת כן היתה מתנית בפי' שלא יהי' קידושיו קדושין בכה"ג דכיון דזה לא יהי' איכפת לי' לבעל מה שיהי' אחרי מותו. תהי' יושבת תחתיו ולא תפול ג"כ לפני יבם כזה. ואמרתי דעכצ"ל דאף שאנו אומרים דמה שתלוי גם בדעתו לא מיקרי הגילוי דעת והאומדנא דידה דלא איכפת לי' וכנ"ל מ"מ היא יריאה להתנות תנאי בזה. דשמא לא ירצה הוא ויתבטלו הקידושין וטב למיתב טן דו. ומוכח א"כ מזה דגם בשביל ספק שתתרחק מאת הבעל אינה חוששת מה שתפול ליבם כזה וזה ראי' מושכלת

ולפמ"ש בחידושי לבאר הא דמהני אומדנא וג"ד ובתנאי מפורש בעינן שיתנה תנאי בכל משפטיו שנתקשו בזה הקדמונים ז"ל. דבתנאי המעשה חלה ורק שמתבטלת בביטול התנאי ואף שהמעשה מתבטלת למפרע מ"מ מיחל חיילה ובטלה ואין כח בתנאי שלא נעשה כהלכתו לבטל המעשה משא"כ בג"ד שאין כאן התחלת חלות המעשה דאלו הי' ידע שהיא כן לא הי' עושה המעשה כלל אין אנו צריכין כלל לכל מ"ש בביאורי מה דמשני טב למיתב כו' ורק דכיון דגם אם היתה יודעת בודאי שיהי' כן היתה מתקדשת לו ודטב למיתב כו' ואין הג"ד א"כ רק שהיתה מתנית אולי היתה יודעת שיהי' כן וכנ"ל דלזה יסכים גם הוא דלא איכפת לי' ל"מ דכיון שיש כאן חלות המעשה ל"מ רק תנאי גמור בכל משפטיו ואין א"כ מזה ראי' לנ"ד וכמובן. אולם יען שבגוף הדבר והחילוק הנ"ל שבין ג"ד לתנאי יש עוד לדבר הרבה וכמבואר אצלי בחידושי באריכות לכן לא ארבה מילין ואשים מחסום לעטי בזה והבן כ"ז כי קצרתי וסמכתי על המעיין המשכיל. והנה לדעת הסוברים דיבם מומר אינו זוקק לחליצה ולפי הטעם דהיינו משום דבמומר אמרי' אדעתא דהכי כו' ואף ביבמה מהנשואין וכנ"ל דיבם מומר כ"כ יריאה ממנו שאף לספק אינה מכנסת עצמה ואף לא מחשש ביטול ט"ד של הבעל באמת הי' מועיל גם זיכוי גט סתם במקום יבם מומר דגם בספק זכות היא לה שתפטור ממנו לדעתם ז"ל ונ"מ בנעשה האח מומר אחרי כן דבלי הגט היתה זקוקה דל"ש אדעתא דהכי כו' דלספק כזה דלא שכיחא כלל