ברכת רצ"ה ר

מבראדי ועתה באתי להשיבהו כיד ה' הטובה עלי

תוכן השאל' בשכ"מ אשר נחלה בעיר אחרת וזיכה גט לאשתו במקום יבם כפי השמיעה המיר דתו אצל אנשי חיל אשר הוא שם ואך נתן וזיכה לה גט מתם שלא על תנאי דאם מתי רק גט בהחלט וטרם שהגיע ליד האשה מת וחל"ש. וכת"ר רצונו לדעת חות דעי בזה והנה טרם כל אומר ראיתי להעיר כי יש סתירה בגוף השאל' אשר כ' כ"ת ובין ההעתק שהעתיק הרב הגאון מהרש"ק ני' כי לפי אשר כ' כ"ת אינו ידוע בבירור שהיבם מומר ורק עפ"י השמועה אולם בדברי הרב ני' כתוב מפורש שהיבם מומר ויש נ"מ טובא בזה לענין השאל' דמזכה גט לאשתו במקום יבם שאינו מומר היא איבעי' דלא איפשטא אי מועיל דהוי זכות או די"ל דרחמא לי' ורק במקום יבם מומר הקילו הפוסקים ז"ל ואח אם נבוא לסמוך ע"ד הט"ז ז"ל דלדידן דאין נוהגין ליבם פשיטא דחשוב הגט זכות דליכא חשש דרחמא ליה [ואף דלא שייך ג"כ דסניא לי' מ"מ יש זכות שלא תהי' חגוד ביה ואילו לא ירצה לחלוץ] ובצירוף דעת המהרי"ק ז"ל שכ' דכל שהיבם במקום רחוק בודאי חשוב זכות ואף אם לא הי' א"כ מומר מהני הגט מ"מ יש נ"מ בזה בנ"ד שיש עדיין לדבר הרבה בענין הזיכוי וכאשר יבואר להלן דאם ידוע בודאי שהוא מומר יש לנו סעד להקל שיטת הגאונים הסוברים דמומר אינו זוקק וכשאינו ידוע אין עוזר וסומך עוד. ונתחיל לבאר איפוא אם הי' ידוע שהוא מומר הל בזה החליטו הפוסקים ז"ל דביבם מומר הגט חשוב בודאי זכות דלא שייך לחוש דרחמא לי' ואף שיש קצת המחמירים גם בזה לחוש דשמא רחמא לי' ומצפת שישוב מדרכו בטלים המה במיעוטסם. אולם עכ"ז הרמ"א ז"ל בסי' ק"מ כ' והביא דגם בנאסרת על בעלה דהוי ודאי זכות יש מחמירים דמ"מ אינה מגורשת משעת הזכי' מעכשיו ואם מת לח יתנו לאחר מיתה והיש מחמירים הוא המהרי"ק ז"ל שכ' לחוש לדעת הרי"ף ז"ל שכ' בגיטין דף י"ב דהא דאמרינן לרבנן דתן שחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו משום דזכות הוא לעבד היינו רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטא לידי' ומה"ט תנן דלא יתנו לאחר מיתה ועיין באחרונים ז"ל שנטו קו להקל משום דהרי"ף ז"ל יחידאי הוא בדבר הזה וכל הקדמונים ז"ל חלקו עליו. וגם סברתו קשה להבין וכאשר תמהו בזה רבותינו בעלי התוס' על רש"י ז"ל שרצה לפרש כן עי' בדבריהם בש"ס דגיטין דף ט' ורש"י ז"ל בעצמו חזר בו וכ' שם במשנה דף י"ג דל"ג תן ורק תנו עייש"ה. וביחוד בגוף הדבר אני תמה דמנ"ל לומר דהרי"ף ז"ל פוסק כן גם בזכו אחרי שלא נמצא לו שכ' דלא הוי גיטא עד דמטא לידי' רק בתן דאף דתן כזכו מ"מ יש לחלק ביניהם לענין זה ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מה' עבדים שפסק כן להדיא דבזכו הוי גיטא מעכשיו ולא בעינן מטא ליד העבד ובתן לא מהני רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטא לידי' ואי מת לא יתנו לאחר מיתה ומהכ"ת בלי שום עילה נעשה פלוגתא חדשה בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל אשר ידוע כי אך במקומות מעטים אשר נטה מדברי הרי"ף רבו ז"ל ולא אבה הלוך בדרכיו אחרי שלא נמצא גם להרי"ף ז"ל שיאמר כן רק בתן: עוד אמרתי בחידושי אופן אחר בביאור דעת הרי"ף ז"ל ופרקת מעליו תמיהתם של רבותינו בעלי התוס' דכיון דאינו יכול לחזור ע"כ שחל מעכשיו והוא דדוקא בשחרור ס"ל להרי"ף ז"ל לחלק בהכי ומשום דבשטר שיחרור ע"י אחרים יש שני ענינים השחרור ע"י הגט שחרור וגם בל"ז מתורת שטר שכיון שכותב הרי את קנוי לעצמך קונה עצמו בשטר דמה לי הוא ומה לי אחר שאם כותב עבדי קנוי לך קנה והנה אנן קיי"ל דבמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור לענין איסור ומעתה לפמ"ש התוס' בגיטין שם דרבנן ג"כ ס"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה ורק דס"ל דזכות חירות מהשיעבוד גדול יותר אצלו מהך דניחא לי' בהפקירא עיין בדבריהם שהוכיחו כן מהא דאמרינן בכתובות דף י"א עבדא ודאי בהפקירא ניחא לי' שפיר ס"ל להרי"ף דיש לנו לומר דלא ניחא לי' להעבד רק שיזכה לו בתורת שטר ויהי' חפשי משיעבוד וגם יהי' מותר בשפחה ועיין רש"י ותוס' גיטין דף מ"א בהך דהמפקיר עבדו עייש"ה. ואף שיהי' אסור בבת חורין בהפקירא ניחא לי' וכיון שכן לא מהני מתורת שחרור עד דמטא לידי' דכיון דאין עליו שיעבוד הזכי' מתורת גט שחרור חוב הוא לו גם לרבנן והארכתי בזה בחידושי לבאר כל נעלם בדברי רבינו הרי"ף ז"ל ואכמ"ל. ולפי הנ"ל לשני הטעמים אלו בגט וזכו גם הרי"ף ז"ל יודה דחל מעכשיו וכיון דבל"ז רוב הפוסקים ז"ל חולקים על הרי"ף ז"ל וגם לדעתי יראה דמודה במזכה גט בתורת זכו וכנ"ל יש להקל לדעתי ביחוד במקום עיגון ודחק ואף מי שירצה להחמיר ולחוש לדעת הרמ"א ומהרי"ק ז"ל מ"מ ביבם מומר דיש מקילין לגמרי שאינו זוקק כלל פשיטא דיש להקל לסמוך על הגט וז"ב לדינא

והנה באמת הרב"י ז"ל תקע יתד במקום נאמן בשלחנו הטהור אה"ע סי' קנ"ז דאין לסמוך כלל להתיר הזיקה ביבם מומר. אולם האחרונים ז"ל אף שלא מלאם לבם לסמוך לגמרי על המקילים עכ"ז סמכו על זה במקום שיש עוד צדדים אחרים להקל לצרף דעת המקילים אלו עיין עליהם. ובגוף טעם המקילים לגמרי ביבם מומר האריכו הפוסקים ז"ל יש כתבו דס"ל דמומר אינו נקרא אח ודחו זה דמקרא מלא כתיב הלא אח עשו וגו' ונדחקו לומר דמ"מ לא מיקרי ישבו אחים יחדיו וגם משום דיקום על נחלתו כתיב וכ"ז אין בו כדי שביעה כאשר האריכו האחרונים ז"ל. אולם המהר"מ ז"ל כתב דעיקר טעמם מהא דאיתא בב"ק דף ק"י דפריך הש"ס התם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו וס"ל להנך פוסקים דמומר גרע ולא שייך גבי' כלל הך דטב למיתב ט"ד ואמרי' אם כן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה.: ועיין באחרונים ז"ל שרצו לומר ולחלק לפי טעם זה בין המיר האח מקודם שנשאה זה להמיר אח"כ דבהמיר מקודם לא שייך לומר אדעתא דהכי לא קידשה שהרי ידעה מקודם ולא התנית. אולם לדעתי זה ליתא דמ"מ כיון דלא ידעה אם לא יהי' לו בנים ואם ימות מקודם פשיטא דהו"ל עכ"פ שכיח ולא שכיח דל"א דאבעי' לי' לאתנוי עיין ריש כתובות בסוגיא דיש אונס כו' ובתוס' שם. והנה כבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל דסברת הש"ס בהך דטב למיתב טן דו אבעל קאי דמשום זה נכנסת לספק יבום אף במוכש"ח ולא איבם וכמו שפירש"י ז"ל שם להדיא. ולכאורה עלה על לבי דע"כ צריך לפרש כן דאי נימא איבם קאי יקשה דהרי מוכ"ש הוא מהכופין להוציא ואפי' אמרה דיירנא כו' ואיך שייך לומר טב למיתב טן דו. אולם זה אינו דבל"ז עכצ"ל דהך דמוכ"ש דב"ק אינו בגדר זה שכופין להוציא דאל"כ מה גילוי דעת ואומדנא איכא כיון שכופין לחלוץ ושלא ליבם. ואין לדחוק דהגילוי דעת הוא משום שלא תצטרך לדון ע"ד החליצה דמלבד שאין הדעת נותן כן יקשה דלמה לא פריך מכל אלו שחולצות ואינו מתיבמות הבן: עוד הקשו דהא תינח ביבמה מהארוסין אבל ביבמה מהנשואין לא שייך זה וכמ"ש התוס' בב"ק שם דמשום חיבת נשואין גמרה ומקנא נפשה ואף אי נימא דס"ל להנך פוסקים דנ"ז במוכ"ש אבל לא במומר מ"מ הא מצד אחר לא שייך זה בנשואין לפמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל בכתובות דף ל"ז דבדבר התלוי בדעת שניהם לא שייך לומר הכי דאל"כ בקנה בהמה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנאה ורק דבהך דיבמה