ברכת רצ"ה קצו

הכיבוי דלא הוה אלא גרם כיבוי ורק משום שבאותה שעה שנוטל השמן מכבה קצת שמכהה אורו שאינו יכול לאנהורי כולי האי דלאו דוקא היכי שהכיבוי בא אח"כ ע"י דבר אחר מים וכדומה ורק שהוא הי' הגורם לזה וכגון בכלי חרס מלאים בדליקה שבת דף ק"כ ורק דגם היכי דהכיבוי בא מאליו בלי שום פעולה וכגון בהך דמסתפק משמן שבנר שהכיבוי בא ממילא בהעדר השמן ל"ח רק גרמא בעלמא דכל שנעשה הדבר בעת שכבר הי' ידיו מסולקות לא חשיב רק גורם. ולפ"ז יש להעלות את המדומה לענין אין מבטלין איסור לכתחלה לדעת הפוסקים הנ"ל דאין איסור רק היכי שהוא מבטל איסור בידים ממש אבל היכא שמבטל בעידן התירא אף שהביטול בא אח"כ בשעת האיסור וכנ"ל בהך דחמץ ל"ח רק גרמא בעלמא ושרי. ובחידושי הארכתי בזה דלא דוקא בהך דכיבוי ומוחק השם מחלקינן בין עשאו בידים לגרמא ורק בכ"מ יש לחלק בהכי והא דקאמרי' בש"ס דשבת שם לא תעשה כל מלאכה או לא תעשון כן דילפינן מיני' מוחק השם עשי' הוא דאסור הא גרמא שרי הוא רק דרך שקלא וטרי' אבל לפי המסקנא בלי מיעוטא יש לחלק בין בידים ממש לגרמא ועיי' בש"ס דבכורות דף ל"ד גבי בכור מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה כו' ת"ל כל מום הרי דמצריכינן ריבויא לרבות גרמא ומוכח דלפי האמת מצד הסברא גרמא שרי ועכצ"ל כנ"ל דהא דילפינן היתר גרמא בכיבוי ובמוחק השם מקראי הוא רק לפי הס"ד וכנ"ל [ויש מקום בראש לומר עוד דבכיבוי לכך צריך מיעוטא משום דכתיב כל מלאכה וה"א לרבויי גרמא מהך דכל וכדמרבי' מהך דכל מום דבכור וגם מהך דלא תעשון דמוחק השם יש לומר ג"כ דאי לאו מיעוטא ה"א דכל שעושה לע"ז אסור לעשות לד' ובענין האיבוד אין חילוק בין בידים לגורם. ובזה יש להמתיק קצת דברי התוס' ביצה שם דמחלקו לענין איסורא בעלמא בהך דמסתפק כו' בין יו"ט לשבת עייש"ה ואין כאן מקום הביאור בשגם לא שקלתי עוד הדברים בפלס מאזני הדעת והתבונה] ולדעת המחמירים בהך דביטול לכתחלה קודם הפסח נראה דס"ל כשיטת הפוסקים ז"ל דגם בהך דגרם כיבוי כל שהוא מכוין ממש לכיבוי אף גרמא אסור עיי' ש"ג שם ועיין בקונטרס הנדפס בשמי בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל או"ח סימן של"ד שהעליתי דאף האוסרים בהך דגרם כיבוי במתכוין לכבות מ"מ פשיטא שאינו רק מדרבנן דבאיסור תורה פשיטא דאין לחלק בין מתכוין ממש לאינו מתכוין בפ"ר כו' עיין שם שהארכתי הרבה בזה. ולפ"ז גם להסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מן התורה מ"מ בהך דמבטל קודם הפסח גם לדעת המחמירים אינו לפ"ז רק איסור דרבנן ובדרבנן הולכים אחר המיקל

ועפ"י הדברים האלה אמינא ליישב מה שנתקשיתי על דברי הקדמונים ז"ל שכתבו לישב הא דאמרי' בש"ס דע"ז דף ל"ה דאסרו גבינות של עכו"ם משום דמעמידין בעור קיבת נבילה דבכשרה נמי הא איכא איסור בב"ח דבאמת יש בהחלב ששים נגד עור הקיבה ורק דהו"ל דבר המעמיד וזה לח שייך רק בנבילה שהוא מחמת עצמו משא"כ בב"ח דרק בהצטרפות שניהם נאסרו עיין בדבריהם ז"ל, והקשיתי דעדיין יקשה בהא דאמרי' בש"ס דחולין דף קט"ז והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה דאמאי נקט נבילה הרי אף כשירה נמי דאף דאיכא ששים מ"מ אסור להעמיד לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואמרתי ליישב עפ"י דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי למעלה דבב"ח באמת ל"ש ביטול דהו"ל היתר בהיתר והא דמותר בליכא נותן טעם היא משום דל"ה דרך בישול וכיון דלאו מטעם ביטול ק קאתינן עלה בבב"ח ל"ש א"מ איסור לכתחלה. אלא שהקשיתי דכיון דבבב"ח חענ"נ א"כ גם בבב"ח ע"כ צריכין לבא אח"כ כשכבר נאסרה עור הקיבה לביטול איסור בהיתר. והארכתי בזה להוכיח דעת הפוסקים דבכבוש ומליח ל"א חענ"נ. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהביטול שנעשה אח"כ כשנעשה נבילה הו"ל רק גרמא דכבר ידיו מסולקות וביטול הוא דאסור אבל גרמא שרי וכנ"ל והרבה יש לדבר עוד בזה וליראת האריכות אשים מחסום לעטי. עוד יש לסמוך להתיר בנ"ד דהו"ל אינו מכוין לבטל דלדעת הרבה פוסקים אין בזה משום מבטל איסור ואף לדעת האוסרים גם בזה מ"מ הרי כבר כ' דאף לדעת המחמירים לבטל גם קודם הפסח מ"מ ז"א רק במכוין דס"ל דבמתכוין גם גרמא אסור אבל כל שאינו מתכוין אף פ"ר שרי דגרמא בכה"ג שרי וכנ"ל ובלאו כל הנ"ל אמינא לפ"מ שבארתי טעם מחלוקתן בהך דאינו מכוין לבטל דהאוסרים מדמי לה לכל דשא"מ דאסור בפ"ר והמתירין ס"ל דבהך דא"מ איסור לכתחלה עיקר האיסו' הוא הכוונה וכל שאינו מתכוין לבטל אין כאן איסו' וכשמבטל א"כ קודם הפסח בזמן ההיתר דעיקר האיסור הוא כיון שמכוין לאכלם בפסח לכ"ע מותר בשא"מ לבטל דבזה באמת אינו מבטל כעת איסור ורק שאתה אומר דאזלי' בתר כוונתו שמכוין כדי לאכול בזמן האיסור וכיון דרק משום הכוונה אתה בא לאסור כל שאינו מכוין מותר וכנ"ל לדעת המתירים ודו"ק היטב בכ"ז ישמע חכם ויוסף לקח: סימן עח שנית להרב הנ"ל

ראשון תחלה כתב כת"ה על מה שכתבתי לסתור ראית הגאון בעל חתם סופר ז"ל דאין חימוץ דמחובר מן התורה דאל"כ משכחת לה שיהי' איסור בל תאכל חמץ בטבל בכה"ג גם לר' שמעון דלית לי' איסור חל על איסור וכגון שהחמיץ במחובר דכיון דלר"ש ל"ל איסור חל על איסור בכה"ג נהי דאיסור חמץ איכא איסור טבל ליכא. וכ"ת הסביר לדעתו דעיקר המיעוט דבעינן שיאכל מצה אשר הי' עלי' זיקת שימור חימוץ. וכיון דמשכחת שימור מחימוץ במחובר שפיר הי' לו לצאת ידי מצה. והאריך הרבה בפרט הזה. ואנכי לא ירדתי לזה דשימור מחימוץ מאי עבידתי' להך מיעוטא. דבהך קראי לא נזכר שום דבר משימור. ולענין שימור לא שייך לדון כלל אי איסור חל על איסור דאף דלא חל איסור חמץ היינו לענין חיוב עונש אבל מ"מ יש בו איסור חימוץ ג"כ וכדאמרינן בש"ס דיבמות דף ל"ג לקוברו בין רשעים גמורים. ורק דעיקר הלימוד הוא דבעינן שחתיכה כזו כמו שהיא עתה הי' באפשרי שיהי' עלי' איסור לאו דל תאכל חמץ. ועל זה אמרתי דאין אנו דנין שיהיה כמו שהיא שלא הורמה ממנה תרומות ומעשרות. ורק שאנו דנין על איכותה שהיא טבל. דעכצ"ל כן שאנו דנין על איכות החתיכה דאל"כ הרי משכחת לה אם היה מתקנה דאז הי' בב"ת חמץ. וע"כ שאנו דנין עלי' כמו שהיא עתה שלא הורם ממנה. וזה היא על איכות החתיכה [דבכמות משכחת לה שתהי' כמו שהיא ורק שיפריש עלי' ממק"א] וכ"כ א"כ אמינא אנא דבעינן שיהי' ג"כ טבל כמו שהיא כעת ויעבור בנתחמצה על לא תאכל חמץ וזה לא משכחת לה לר"ש דאחע"א. דבהחמיץ אח"כ ליכא בל תאכל חמץ ובהחמיץ במחובר איסור טבל ליכא. ולא אדע מדוע נתחבט כת"ה בהבנת דברי וסברתי זאת. זולת זה מה שהעיר בראיות המחבר הנ"ל דכיון דלא נשאר במחובר ע"כ עד הלילה דפסח ויקצרנו קודם הפסח שפיר יחול איסור טבל גם בע"פ אחר חצות דהא כר"ש קיימינן דלפני זמנו מותר. במחכ"ת אישתמיטתי' דבאכילה גם ר"ש מודה דאסור משש ולמעלה עיין תוס' פסחים דף כ"ח ד"ה ר"ש. ואין איסור טבל א"כ יכול לחול דאף דלדידיה אז אינו