ברכת רצ"ה קצה

סאה ועוד והיינו שיפול בחשבון על סאה של חולין סאה ומשהו ודלא כהגהת הגר"א ז"ל שהציג תחת סאה מאה ורק להיפוך עייש"ה] אולם אחר העיון פשיטא לי דלכ"ע בדאוריתא יש לחוש שלא הגביה לפי חשבון ורק דדעת הרמב"ם ז"ל דאין כאן חשש תורה כלל אף בדאיכא עתה בהמדומע רוב תרומ' דהא דלא אמרי' קמא קמא בטיל אינו רק מדרבנן ומה"ת אף אם נפלו אלף סאין בזה אחר זה בטל ועיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה נתן סאה כו' בתירוצם האחרון. ובזה ניחא דקתני עד שתרבה התרומ' כו' עייש"ה בדברי התוס' ודו"ק. עכ"פ מוכח מזה דבדרבנן בודאי ל"ח שיש עתה יותר מכפי החשבון וה"ה א"כ בנידון דידן כיון שאין כאן רק חשש דרבנן לא חיישי' שיש בשאר החטים מבוקעות ביותר וביחוד דעיקר הדבר שאנו חוששין שיש גם בשאר החטים מצומחים ומבוקעות הוא רק כשיש ענין אומדנא לתלות שמחמת זה נתחמצו מקצתם דאל"כ אין לחוש כלל לשאר החטים דענין חזקה שנמצא שלשה וכדאמרי' גבי תולעים הוא ג"כ רק במקום שיש אומדנא לתלות בזה הרעותא ולא בשביל שרואה שלשה חטים חמוצים בכרי נצטרך לבדוק החטים דגם בקטלנית העיקר משום דיש מקום לתלות במעיין או במזל וכמבואר אצלי במק"א ואין לחוש א"כ יותר מכפי הריעותא שנראה לעינים וכיון שעתה יש ששים אין לחוש דשמא יש בהשאר יותר מכפי החשבון הלזה וכמ"ש וכ"ז ברור באין ספק. ועיי' במשנה ט' תרומו' שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנם והותירו כשם שהותירו החולין כן הותירו התרומ' ואסור ואם ידוע שהחטים של חולין יפות מהתרומה מותר ולפ"ז בנ"ד שידוע שהחוטין שאינם מחומצות יפות מהמחומצות גם אם יש מעט יותר מותר ובזה ניחא לי דל"ב רק ששים ולא ס"א וכדקיי"ל בביצה שאינה מהמנין דאותו המיעוט משלים היפוי וכ"ז לדינא אמנם המחמיר להצטרך יותר מששים בשביל חששות הנ"ל תע"ב

והנה בגוף הביטול עדיין יש לעורר עפ"י דברי הרשב"א ז"ל בתשו' תפ"ה שהבאתי למעלה דאין ביטול מועיל לחטים המבוקעות בחטים הכשרות דחשיב ניכר האיסור שניכר הוא איזה מהם מבוקעות ועיקר הביטול הוא אחר הטחינה שאינו ניכר עוד וא"כ הא הו"ל מבטל איסור לכתחלה בטחינתם דאף שנתערבו החטים מעצמם מ"מ הרי עד עתה ניכרים היו המצומחות והמבוקעות והי' אפשר לבררם והוא מבטלם עתה ע"י הטחינה ועיין תוס' יו"ט תרומו' פ"ד משנה ח' בהך דקאמר ר' יהושע דהשחורות מעלין את הלבנות דמפרש בירושלמי הטעם דאם רצה דרסן ומערבן שכ' דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה שאינו מרבה היתר ורק שהוא משנה האיסור מכמות שהי' ולפ"ז גם הכא בנ"ד לא חשיב א"כ מבטל איסור לכתחלה וכמובן. אולם באמת אחרי מחכת"ה ועצמותיו הקדושים חילוק זה אי אפשר להאמר כלל ובהדיא קאמרי' בש"ס דגיטין דף נ"ד באגוזי פרך שאינם בטלים מחמת חשובתן נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו דקנסינן לי' משום שביטל איסור לכתחלה וגם התם לא הרבה עליו היתר ורק ששינה האיסור מכמות שהי' ואפ"ה אמרי' דהו"ל מבטל איסור לכתחלה והדרא א"כ קושין לדוכתי' בנ"ד דאיך מותר לטחון הרי מבטלם עתה בטחינתם להחטים החמוצים ואין מבטלין איסור לכתחלה. והנראה דעיקר היתר הביטול הוא משום דכעת בשעת הביטול עדיין התירא הוא וכאשר כבר הרגישו והעירו בזה הפוסקים הראשונים וביחוד האחרונים ז"ל ואף שהרשב"א ז"ל החמיר בזה עיין בתשו' תפ"ה הנ"ל שכ' דאין להוסיף על חטים אסורות לבטלם בששים דכיון שהוא מערבן כדי לאכלם בפסח הו"ל כמבטל איסור לכתחלה מ"מ סומכין בזה על המקילין אחרי שלדעת הרבה פוסקים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה בכ"מ אינו רק מדרבנן. וטעם המקילין עלה על לבי דאף שמבטלם כדי לאכלם בפסח מ"מ לא חשיב מבטל איסור כיון שאחר הביטול לא יחול שם איסור כלל עליהם גם בפסח שכבר נתבטלו ואין כאן מבטל איסור ורק שעושה מעשה שלא יחול שם איסור כלל ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה. אולם עדיין יש להעיר דהנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים אי היתר בהיתר בטל ולדעת הסוברים דהיתר בהיתר לא בטיל לכאורה יקשה דאיך מהני ביטול כלל לחמץ קודם הפסח דאז הו"ל היתר בהיתר וכבר הרגיש בזה האו"ה והוכיח בזה באמת דהיתר בהיתר בטל ואמרתי בחידושי דכיון דאנן פסקינן להלכה דחמץ משש ולמעלה אינו במשהו דעיקר הטעם דחמץ במשהו משום דהוא בכרת ולא בדילי מיני' ומשש ולמעלה דאינו בכרת בטל בששים וא"כ שפיר מהני הביטול בזמן ההיא דהו"ל איסור בהיתר ואינו רק בששים. והוספתי עוד דאף לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דחמץ מקרי דשיל"מ ולא בטל א"כ גם משש שעות ולמעלה מ"מ זה אינו רק כשנתערב אז בזמן האיסור אבל כשנתערב קודם הפסח שפיר בטל משש ולמעלה דדמי להך דגיגית שכתב המרדכי ז"ל פ"ק דשבת דכיון שהאיסור לא הי' מעולם עומד בפני עצמו רק ע"י תערובות בטל ואין בו דין דשיל"מ דגם הכא בשעת חלות האיסור כבר הוא מעורב וז"ב. ומעתה לפ"ז למה יהי' מותר לבטל קודם הפסח כדי לאכול בפסח הא הו"ל שפיר מבטל איסור לכתחלה דכיון דקודם הפסח אינו בטל כלל דהו"ל היתר בהיתר ועיקר הביטול הוא א"כ רק אחר כך כשנעשה איסור וחל ע"כ עליו שם איסור הרי הוא א"כ מבטל איסור לכתחלה. ואני מוסיף להקשות עוד יותר בנ"ד לפמ"ש בחידושי דבמין במינו לכ"ע היתר בהיתר לא בטיל ומשום דכיון דלר' יהודה מין במינו לא בטיל דיליף לה מדם הפר ומדם השעיר ורק דרבנן ס"ל דהתם מטעם עולין דאין מבטלין זה את זה קאתינן עלה והיינו כמ"ש הר"ן בנדרים דהו"ל היתר בהיתר ושוים המה לגמרי משא"כ באיסור והיתר דזה היתר וזה איסור וא"כ במב"מ וגם היתר בהיתר לכ"ע ילפינן מדם הפר כו' דלא בטיל ורק בשאינו מינו דעת החולקים דבטל גם היתר בהיתר דלרבנן תרתי בעינן שיהיו שווים באיכות ששניהם יהיו היתר וגם בשם המין דומיא דדם הפר ודם השעיר והסוברים דהיתר בהיתר לא בטיל ס"ל דלרבנן רק בתר איכות שניהם אזלינן ולא בתר השתוותם בשם המין כלל. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי בדברי הרא"ש ז"ל שכ' לישב הא דמהני ביטול בבשר בחלב דהו"ל היתר בהיתר דלא בטיל לדעת הפוסקים אלו דבב"ח דרך בישול אסרה תורה וכיון דליכא טעמא לא חשיב דרך בישול דאין דרך לבשל רק כדי שיתן טעם דמה יענה לאביי דלא ס"ל הך סתמא דדרך בישול כו' עיין ש"ס דחולין דף ק"ח עייש"ה. ולפי הנ"ל ניחא דהנה בש"ס דע"ז דף ס"ו פליגי אביי ורבא אליבא דר"י דמב"מ במשהו דרבא ס"ל דבתר שמא אזלינן ואביי ס"ל דבתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא וא"כ לפ"ז לאביי באמת היתר בהיתר בשאינו מינו בטל דאל"כ יהי' סברת ר' יהודה ורבנן הפוכות לגמרי דבשלמא לרבא דבתר שמא אזלינן י"ל דלרבנן רק בתר איכות בשמא אזלינן ולר"י גם בתר שמא במין משא"כ לאביי דלר"י עיקר מין במינו בטעמא תליא מילתא והבן זה ומעתה בהך דקמח בקמח דהוי מב"מ לגמרי לכ"ע היתר בהיתר לא בטיל ורק דעיקר הביטול אחר שחל עליו שם איסור וא"כ הו"ל מבטל איסור לכתחלה וכנ"ל

ואשר אני אחזה בזה ואמינא מלתא חדתא לפי מה שבררתי והוכחתי בחידושי מדברי התוס' ביצה דף כ"ב בהך דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה שכתבו דאין הטעם מפני שממהר