ברכת רצ"ה קצד

עיילי בהו מיא אינם מקבלין חימוץ וכנ"ל בטעם האחרון וכ"נ קצת ראי' מהך דחיטים שנטבעו בנהר דלדעת הרבה פוסקים לא בעינן נתבקעו. וגם שאינם מבוקעות אסורות דע"כ דה"ט דכיון שאנו יודעין שנשתהו בנהר אנו חוששין שמא נתרככו ואינו ניכר כל כך. משא"כ לטעם הראשון דבמבוקעות משום הכנסת המים אנו באים לדון הרי אנו רואין מ"מ שלא נתבקעו וביחוד לשמואל דנתבקעו ממש בעינן. דלדעת הרבה פוסקים כוותי' קיי"ל אלא שזה יש לדחות קצת אולם מהך דע"ז היא ראי' ברורה לדעתי דהכנסת המים בלי ריכוך אינו מזיק **(מלחמות אריה לדעתי יש קצת לפקפק בראי' זו דיש חילוק בין יין למים דע"י יין החיטים ממהרות להתבקע טפי מע"י מים כמו דאמרינן בסוגיא דפסחים גופא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאלו מניחן עפ"י חביות והן נתבקעות מאליהן וכתב רש"י ז"ל שאינן יכולות לעמוד מפני ריח היין ע"ש א"כ להכי שפיר אמרינן דכשנפל עליהם יין חשיב כמבוקעות אבל היכי שנפל עליהם מים י"ל דל"ח כמבוקעות. ואף שהתוס' כתבו שם בשם ר"ת לפרש באופן אחר מ"מ י"ל גם לדידי' דאיכא חילוק בין יין למים. וז"פ:)** [ונ"מ טובא לדינא היכי שלתת חיטים בקועים שלא מחמת המים] ודו"ק בזה

ועדיין יש לעיין בזה מהא דאמרי' בש"ס לעיל דף ו' אהא דקאמר ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עלויה כדאורייתא דמיא כו' דאמר ר"ג כו' אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופירש"י דהיינו שקידש בתחלת שש שאינו רק מדרבנן ואפי' בחיטי קורדניתא שהם קשים מאוד אפ"ה אם באו עליהם מים אין חוששין לקידושין עייש"ה ואם נאמר כנ"ל דעיקר האיסור בנתבקעו משום שנתרככו כ"כ עד שהגיעו לביקוע א"כ מאי רבותא בחיטי קורדנייתא שהם קשים מאוד הרי אין איסור רק בנתרככו עד שנתבקע ומה צד קולא יש בזה שהיו מעיקרם קשים ביותר הרי השתא נתרככו. ולכאורה אמרתי להוכיח מזה דרש"י ז"ל הוא מהסוברים דבנטבעו בנהר לא בעינן נתבקעו ואף שאינם מבוקעות אסורות וא"כ י"ל דמיירי בכה"ג והוי רבותא דאף שהם קשים מאוד חוששין להם אף שלא נתבקעו ולפ"ז צ"ל דס"ל דגם נתרככך לא בעינן בהך דטביעה ודלא כמש"ל להוכיח דריכוך עכ"פ בעינן וכמו בנמצא בתבשיל דאף לדעת המחמירים בלא נתבקע מ"מ נתרכך דוקא בעינן דאל"כ הדק"ל דמה נ"מ בין חיטי קורדנייתא לשאר חיטים וכנ"ל] אמנם עדיין יקשה דכיון דלא נתבקעו עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ בתחלת שש הא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואשר אחזה בזה לפמ"ש בחידושי לבאר דפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרי על שבות בין השמשות. והרי הלכה רווחת בישראל דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוא איך ולמה נחמיר על השבותים. ואמרתי דכיון דכל ענין השבותים שגזרו הוא משום דשמא יבוא לעבור על איסור תורה א"כ אין זה ענין לספיקא דרבנן דכיון דאם יעבור ביה"ש על האיסור תורה יעשה איסור דספיקא דאורייתא לחומרא ובאשם תלוי קאי למאן דלא בעינן חתיכה א' כו' א"כ באמת הי' לחז"ל שפיר לגזור גם אז על השבותים דעדיין גם עתה יש לחוש שלא יבוא לידי כך לעבור על איסור תורה ורק דרבי ס"ל דלא גזרו רק משום חשש שיעבור על ודאי איסור תורה ולא משום חשש שיעבור על הספק אבל אין זה ענין כלל לספיקא דרבנן והארכתי בזה ואכמ"ל. וא"כ גם בזה נאמר דכיון דהא דאסרו חז"ל חמץ מתחלת שש הוא שלא יבא ליגע באיסור תורה דאדם טועה שעה אחת א"כ גם בספק חמץ החמירו מחשש זה בעצמו דשמא יטעה בין תחילת שש לסוף שש ויעבור על ספק איסור תורה. וכנ"ל בהך דשבות ביה"ש לרבנן: וגם לרבי אין לדמות גזירת חז"ל זו לזו וי"ל דבזה גם משום חשש שיבוא לידי ספק איסור תורה חששו דטעות שעה אחת שכיחא ביותר והבן: ויש לי עוד בזה הרהורי דברים הרבה לפירושם של בעלי התוס' ז"ל ודעמם דמיירי בסוף שש ורק דחיטי קורדנייתא הוה להו נוקשה ומדברי המ"א דבנוקשה בעינן שלא הי' מעולם ראוי לאכילה עיין סי' תמ"ב ובענין ספק דרבנן במ"ש לדעת הסוברים דחמץ הו"ל דשיל"מ אכן לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינה ולא באתי איפוא רק לעורר לב המעיין המשכיל דידע דמחוי לי' במחוג

וע"ד אשר העיר כת"ה בגוף הבדיקה שאנו נוהגים שלוקחים מלא חפנים מהחיטים מאיזה מקומות וכשיש ששים נגד המבוקעות והמצומחות אנו מתירים אותם לקמחא דפסחא דמנ"ל לסמוך על בדיקת קצתם לדון מזה על כולם. ביחוד אחרי דהמבוקעות המה אסורות מה"ת והו"ל א"כ ספיקא דאוריתא עכת"ד. הנה מ"ש דיש כאן חשש תורה ליתא לדעתי דכיון דאנו יודעין בבירור דיש כאן רוב שאינם מבוקעות הנה מה"ת ברובא בטל דאף אי נימא דבעודם חטים לא שייך ביטול דניכר האיסור שאנו רואים איזה מהם מבוקעות וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' תפ"ה מ"מ אחר הטחינה שפיר נתבטל מה"ת חד בתרי ולדעת הפוסקים דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ולדעת המקילין בביטול יבש ביבש גם לענין חמץ דאינו חוזר וניעור גם מדרבנן מותר דהו"ל מב"מ לא מבעי' בשמא אלא אף בטעמא וכמבואר כ"ז בפוסקים דזה חשיב מין במינו [ולא כמו שעלה ע"ד כת"ה שניכר בהרגשת הטעם ואנו תופסין לעיקר כשיטת הרא"ש ז"ל דבביטול חד בתרי נעשה היתר גמור ומותר לאדם אחד לאכול שלשתם יחד ודלא כדעת הרשב"א ז"ל דעיקר ביטול חד בתרי הוא דעל כל אחד אמרי' שהוא היתר וזה לא שייך א"כ בקמח בקמח שנבלל זה בזה. אמנם גם להסוברים דקמח בקמח חשוב לח בלח מ"מ אינו רק מדרבנן דמה"ת מב"מ גם לח בלח בטל ברובא ואף לדעת הרשב"א ז"ל דאוסר גם ביבש ביבש לאכול שלשתם יחד דכ"ז אינו רק מדרבנן וכמבואר כ"ז בש"ס ופוסקי' ז"ל וזה פשוט וברור לכל מעיין. ולסמוך על בדיקת קצתם בדרבנן מיהא נראה לי דמקור מקומו טהור משנה דתרומות פ"ה משנה ו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפל מהמדומע למקום אחר כו' וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כו' וכן פסקינן להלכה הרי דגם בחטים בחטים אנו תולין שלא נפל מהמדומע רק לפי חשבון ול"ח שיש במה שנפל תרומה יותר ועיי' במפורשים ז"ל שם ועיין במשנה ז' שם סאה תרומ' שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הר"ז מותרת עד שתרבה התרומה על החולין ועיי' בר"ש ז"ל שפי' דהיינו עד נ"א פעמים אמנם הר"מ ז"ל פי' דהיינו שיפול מאה ומשהו של תרומה כ"ה כפי הגהת הגר"א ז"ל עיין שנות אליהו. ולכאור' נראה דמחלוקתן ז"ל הוא אי גם בדאוריתא תלינן שנדמע רק לפי חשבון דלדעת הר"ש ז"ל בדאורייתא לא תלינין וכיון דבדליכא רובא אסור מה"ת חיישינן שבכל פעם שהגבי' הגביה רק חולין ויש עתה בנפילת נ"א סאין רוב תרומה בהמדומע אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דגם לענין דאוריתא אין חוששין שנדמע יותר מכפי חשבון [ומאה ועוד שכ' הר"מ ז"ל לאו דוקא דגם לפי חשבון בנפל סאה והגביה סאה בפחות ממאה ועוד יש בהמדומע רוב תרומה דוק וחשוב והשב הדבר על מכונו ויותר נראה להגי' בדברי הר"מ שיפול בכל סאה