ברכת רצ"ה קצג

שאין מקבלין אותו לא קרינן בי' והוא עד ומ"מ בעינן גם הך דבראוים להעיד כו' לענין היכי שמקבלין העדות מהפסולים וכגון במיתה וסוטה דגם אשה מהימנא ומקבלין עדותה דמ"מ אינה בשבועת העדות משום שאינו ראוי להעיד וכמבואר כ"ז בפוסקי' ז"ל ואף א"נ דאין למעט זה מהך מיעוטא דוהוא עד דבעי' ראוי להעיד מצד עצמותו וכנ"ל מ"מ מצד אחר אינו בשבועת העדות היכי שמ"מ אין מקבלין עדותו יהי' מה"ת או מדבריהם לא קרינן בי' והוא עד וזה שדייק רבינו הואיל כו' שלא מקבלינן לי' כו' ויש להמתיק הדברים ביותר דכיון דמחלקינן בשבועת העדות בין בב"ד לשלא בב"ד וכשאין מקבלין עדותו אין יתרון בזה מה שהי' בב"ד וכמובן והבן זה. ובחידושי הארכתי לומר דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיס' גם מדרבנן חשיבי ראוי' להעיד מצד עצמותו ומשום דכיון דמועיל תפיסה ע"כ גם חז"ל לא פסלו אלו לגמרי שיהי' חשובים אינם ראויים להעיד ורק שהזהירו לב"ד שלא יקבלו עדותן של אלו דחשידי בעיני חז"ל ומה"ט מועיל תפיסה גם בעדים דגם מדרבנן חשובים ראויים לעדות וכשעשה דינא לנפשו ותפס מהני לי' שפיר עדותם של אלו דהוי ראויים להעיד ורק שאין הב"ד מקבלין עדותן מדבריהם וכנ"ל ולפ"ז ע"כ אנו צריכין לכל הנ"ל גם א"נ דא"ר מדרבנן חשיב א"ר גם מה"ת ודו"ק. ויש לי בזה בחידושי דברים הרבה אלא שאין כאן מקום ביאורם. ועפ"י הדברים האלה והחיזיון הזה הנה בגוף הספק שנסתפק הגאון בעל מ"ל בכהן טמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן שפיר קרינן בי' ומתו בו כי יחללוהו כיון דמה"ת אינה מחוללת ועומדת בעצמותה וכנ"ל. אמנם בהך דמפריש חמץ תרומה דאינה קדושה י"ל לפ"ז דאף אי לא הוי רק חמץ מדרבנן ל"ה תרומה דעיקר הא דאינה קדושה היא לרנב"י משום דכתיב תתן לו ולא לאורו דגזרה תורה דבעינן שתהי' התרומה שיפריש ראוי לכהן לאכיל' א"כ אחר שאסרו חז"ל אותו באכיל' אינו תרומה דמ"מ אין ראוי לו רק לאורו וכנ"ל בהך דלו תהי' לאשה אשה הראוי לו דכל שאינה ראוי' לו אף אם אינו רק מדרבנן ממעטינן לה שפיר מקרא. אולם אחר העיון ראיתי דז"א דעיקר הא דמחלקינן לרנב"י בין אחמיץ במחובר לאחמיץ בתלוש הוא משום דבעי' לא היתה לו שעת הכושר דבהיתה לו שעת הכושר באמת קדשה וכדמוכח לה מהך דאין תורמין מן הטמאה על הטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה עיין בש"ס שם. ומוכח א"כ דהא דמיעטה תורה תתן לו ולא לאורו היינו ע"כ שאמרה וגזרה תורה דבעי' שתהי' ראוי' לאכילה מצד עצמותה ואין המיעוט משום שאין הכהן יכול לאוכלה ואנן בעינן שיתן לו דבר שיהי' לו לאכלה דאל"כ אין מקום וסברא לחלק בין לא היתה לו שעת הכושר להיתה לו דמה נ"מ בזה להכהן הרי מ"מ אינה יכול לאוכלה עתה וכמובן למבין וכיון דעל עצמות הדבר אנו דנין פשיטא א"כ דכל שראוי מה"ת אף שחכז"ל אסרוהו הו"ל ראוי מה"ת ואין למעט מקרא דתתן לו כו' וע"כ מוכח מזה דאחמיץ במחובר הוי מה"ת וכנ"ל ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם יען לא באו אצלי בכור הבחינ' בשגם כבר כתבתי דכל הבא להוציאו מחזקת איסור תורה עליו הראיה אשים מחסום לעטי בזה:

ואחרי שהוכחתי בעזה"י דחיטין שהחמיצו גם במחובר הוי חמץ מה"ת אבוא לבאר דין חיטים המבוקעות. הנה כמעט מכל דברי הפוסקים ז"ל נראה מבואר דאסורות מה"ת וכאשר העיר בזה כת"ר גם כן. אולם ראיתי לכ"ת שנתקשה בדברי רש"י שכ' בפסחים דף מ' בהך דאין לותתין כו' ואם לתת נתבקעו אסורות כו' דודאי ממהרות להחמיץ דנראה לכאור' מדבריו דנתבקעו אינו חמץ ורק משום חששא דממהר להחמיץ וכתב עוד דעכצ"ל כן דאי נימא דנתבקעו הו"ל חמץ מה מהני לר"י שרייה בחומץ דקאמר התם שורין בחומץ וחומץ צומתן ואף רבנן לא פליגי עליו רק משום דס"ל דחומץ אינו צומת דכיון דנתבקעו הו"ל חמץ מה מועיל תו צמיתת החומץ אחרי שכבר החמיץ עכת"ד כ"ת. ולדעתי אין כאן מקום קושיא דמהך דשורין בחומץ בודאי לק"מ דנוכל לומר דשורן בחומץ קודם שנתבקעו שלא יבא לידי ביקוע וחימוץ. וכ"נ קצת מפירש"י ז"ל שכ' אם רואה שנופחות שורן בחומץ עיי"ש. אמנם גם מ"ש רש"י ז"ל בנתבקעו בודאי ממהרות להחמיץ דבריו ז"ל נכונים דודאי אינו מחמיץ תיכף עם הביקוע כל שעדיין לא שהה שיעור חימוץ דגם בנפלו מים על קמח לא נתחמץ קודם שישהה שיעור כדי להחמיץ וגם דכל שעדיין במים צוננים אינו יכול להחמיץ כלל דגם בעיסה אמרינן תטיל בצונן ורק דאח"כ כשמוציאין מהמים המה ממהרות להחמיץ וז"פ וברור בכוונת דברי רש"י ז"ל ובחנם נתקשה כת"ה בזה. ובגוף ענין איסור הבקוע אני מסתפק טעמא מהו. אם נאמר דהטעם הוא דכל שנתבקעו עיילו בהו מיא וממילא מחמיץ. או דהביקוע אינו רק ראי' שנתרכך ונפח ביותר ואז המים מחמיצים וכל שלא הגיעו לידי מדה זו אינו מחמיץ. והנה לענין הלתיתה לכתחלה אמרינן בש"ס דפסחים דף מ"ם. די"ל דשעורים גרועים מחטים דחיטים שרירי וקשים וכמו כן י"ל להיפך דחטים גרע משום דאית בהו צירי וזה תלוי בשני הטעמים האמורים וכמובן. אמנם כ"ז לענין הלתיתה לכתחל'. אמנם עיקר הטעם דאוסרין בדיעבד בנתבקעו עדיין לא נדע מהו. ועלה על לבי דעכצ"ל כטעם האחרון דהביקוע אינו רק אות שנתרכך ביותר דכל שהגיע לידי ריכוך וניפוח כזה מקבל חימוץ. אבל מה שבאו המים לתוכם לחוד אינו מחמיץ עוד בלי הריכוך דהרי גם בתבשיל חם שנמצא גרעון בתוכו קיי"ל דבעי' נתבקע לדעת רוב הפוסקים ז"ל. ואמאי הרי בחמין בודאי נבלעו המים בתוך החטה דמפליט ומבליע. וא"נ דכל שבאו המים לתוך החטה מחמיץ למה בעינן נתבקע בזה. וגם יש להביא ראי' דהרי מר עוקבא ס"ל דלא נתבקעו ממש אלא כל שמניחים עפ"י חביות והם נתבקעות ומה מועיל זה לענין הכנסת המים דהרי מ"מ עדיין לא נתבקעו. א"ו דמטעם קיבול החימוץ אחר שנתבקע אתינן עלה וס"ל למר עוקבא דכל שקרוב להתבקע כ"כ ג"כ מקבל חימוץ ולא בעינן נתבקע ממש: אולם עדיין אין הכרע כ"כ מכ"ז. דיש לומר דאנו דנין באמת על בליעת והכנסת המים תוך החטים ואשר ע"כ נתבקעו אסורות שנכנסו בודאי לתוכן המים ורק דמר עוקבא ס"ל דגם היכי שקרוב כ"כ להתבקעות עד שיתבקעו מאליהם ע"י ההנחה עפ"י חביות. ג"כ המים נכנסות לתוכן. וגם בהך דתבשיל שנמצא בתוכה גרעין דבעי' נתבקע דוקא. י"ל דהטעם היא דבאמת בחליטה ליכא חשש חימוץ כלל דאינו מניחו להחמיץ. ורק דבתבשיל החשש הוא שנתחמץ קודם שהרתיח עיין ש"ס דפסחים דף ל"ט ובפירש"י ז"ל שם ואז אינו בולע כשלא נתבקע: ועדיין יש לדבר בזה בנמצא בכלי שני דמבליע ואינו מבשל אי שייך בזה ענין חליטה דמשמע מדברי הש"ס שם דבעינן בישול ועיין בש"ס שם לעיל דף ל"ז לענין עירוי ועיין תוס' שם דה"מ ות"ק עייש"ה אלא שלא הספיק הזמן עמדי לברר זה כל הצורך: אמנם נראה להוכיח דמה שנכנסו המים לתוכן לבד אינו מזיק. מש"ס דע"ז דף ס"ה ביי"נ שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות ואם המה מבוקעות אסורות דמסיק הש"ס שם דחטים שנפל עליהם יי"נ גם שאינם מבוקעות אסורות דאגב צירייהו כמבוקעות דמיין וא"כ גם לענין חימוץ למה בעינן גם בחיטים נתבקעו דוקא כיון דגם בלא נתבקעו עיילי בהו מיא אגב צירייהו א"ו דמ"מ כיון שלא נתרככו כל כך עד שיתבקעו אף אי