ברכת רצ"ה קצב

דכיון דכתיב וטבחו ס"ל לר"ש דכיון שאינו ראוי' לא חשיב שחיטה כלל ואינו בכלל וטבחו וכיון דמה"ת הו"ל ראוי' אין מקום למעט זה מהך דוטבחו דאין למעט רק היכי דלא חשיב שחיטה בעצמותה וכנ"ל וז"ב

אלא שעדיין עומד לנגדי דברי רש"י ז"ל פסחים דף ל"ה שם דפריך הש"ס דמאי הא לא חזי ליה. שפי' וז"ל ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו יצא זה כו' [הוא אוקימתא דרבינא שם דאפי' תימא רבנן ודחה הש"ס וכו' לבדו כתיב וז"ש רש"י ז"ל א"נ דהו"ל מה"ב ועיי' במפורשים שנדחקו בזה] הרי דאף שאינו אסור רק מדרבנן מ"מ נתמעט מקרא מל"ת עליו חמץ דיצא זה כו' והתם אנו דנין על החתיכה בעצמות' שלא תהי' אינה ראוי' מלבד איסור חמץ. ואם אמנם כי יש מקום בראש לחלק ולומר דגם התם לאו על עצמות החתיכה קאתינן עלה ורק שהתורה אמרה שלא יהי' אינה ראוי' לאכילה להאדם מצד אחר דלא תאכל כו' אזהרה לאדם הוא אולם אין הדעת נוחה בזה. אולם באמת כבר כתבתי בחידושי דאין מדברי רש"י ז"ל אלו ראי' כלל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק דכיון דעיקר איסור דמאי מטעם ספיקא הוא דלמא לא עשרם המוכר הע"ה ולצד הספק הזה באמת הוא טבל מה"ת ואינו יוצא ידי מצה דיצא זה וכו' וא"כ אף שזה הספק אינו רק ספק דדבריהם מ"מ אינו יוצא מדרבנן מיהא דכמו שאסרו חז"ל דמאי באכילה משום הספק ההוא כמו כן מה"ט גופא הו"ל לחז"ל לומר דאינו יוצא ידי מצה דלמא לא עשרו והו"ל טבל מה"ת ועיי' בפירש"י ז"ל לקמן בטבל טבול דרבנן שכתב באמת רק טעמא דמה"ב וע"כ משום דאין למעט מקרא מה שאין איסורו רק מדרבנן והבן. ואין להקשות לפ"ז דא"כ מאי משני הש"ס בהך דדמאי דאי בעי מפקר נכסי' והו"ל עני וחזי לי' דמאכילין את העניים דמאי דלכאור' קשה הרי מ"מ עתה לא הפקיר ובשלמא להך טעמא דמה"ב ניחא דכיון שיכול להפקיר נכסי' אין העבירה בא ע"י המצוה דל"ח לדעת התוס' ז"ל מה"ב או דנימא כמ"ש התוס' בסוגיא זו דמצה מאכל עניות ואין בה משום דמאי משא"כ להך טעמא דל"ת חמץ כו' דעתה מ"מ אסור עליו משום איסור דמאי וגם הך תירוצא דמצה הוא מאכל עני לא שייך בזה דאנו דנין אם הי' חמץ דל"ח מאכל עניות. וצ"ל דכיון שיכול להסיר מעליו האיסור הזה אין למעט מל"ת חמץ שבידו שלא יהי' אסור לו רק משום חמץ. וכ"ז א"כ כשאנו דנין כמו שהיא כעת אבל אם נאמר דעיקר הדבר שאינו יוצא ידי מצה הוא משום דנחוש גם לענין זה דשמא הוא טבל גמור ואנו דנין א"כ רק לצד הספק דלא עישרם הדק"ל דמאי משני דאי בעי מפקר כו' שמ"מ איך יוכל לצאת דנחוש דשמא לא עישרו והו"ל טבל גמור מה"ת. אמנם באמת כבר העליתי דאי נימא דמאכילין את העניים דמאי ע"כ גם חז"ל לא חשו על התבואה הלזו שמא אינה מעושרת דאל"כ מה לי עני מ"ל עשיר ורק שהוא תקנה כוללת מדרבנן דאם נתיר כל הנלקח מע"ה ונסמוך על הרוב המיעוט יאכלו שאינו מעושר ולכך מאכילים עניים דמאי שזה אינו רק ענין פרטי וכ"כ א"כ לענין מצות מצה אין לחוש לספק זה דהוא ענין פרטי והארכתי בזה ואכמ"ל. ועיין בש"ס דשבועות דף ל"א אינה נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי א"ר פפא לאפוקי מלך ור"א בר' יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מאן דאמר מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ואנן קיי"ל כראב"י דגם משחק בקוביא אינו בשבועת העדות ומוכח לכאור' דאף בכה"ג שאנו דנין לענין הדבר בעצמותו א"ר מדרבנן חשוב אינו ראוי גם לענין דאוריתא דהתם הך דאין נוהג רק בראוי להעיד היינו ראוי להעיד בעצמותו וכאש' בררתי בחידושי דלענין שבועת העדות תרתי בעי' ראוי להעיד מצד עצמותו וגם שיהי' תועלת ממון בעדותו. ועלה על לבי לומר דהא דמשחק בקוביא אינו בשבועת העדות לראב"י ולדידן דקיי"ל כוותי' אין הטעם משום דחשיב אינו ראוי להעיד דזה באמת חשוב ראוי כיון דמדאוריתא מיחזי חזי וכנ"ל דמצד עצמותו חשוב ראוי ורק משום דמ"מ אין תועלת בעדותו ואנן בעי' לענין שבועת העדות מלבד שיהי' ראוי להעיד מצד עצמותו שיהי' גם תועלת בעדותו לענין ממון וכיון דרבנן פסלוהו אין נ"מ בעדותו. ועיין רשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה לר"פ דמ"מ כיון דרבנן פסלוהו אין כאן הפסד ממון לתובע בכפירתו ותירץ דאע"פ שאין מוציאין ממון עפ"י עדותו מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' כיון שאין כאן רק פסול עדות דרבנן [ובחי' בארתי דבריו ז"ל דאף דלענין הא דבעי' עדות ממון ממון ברור בעינן ואפי' גורם לממון לאו כממון דמי לענין זה וגם מה שמועיל לענין תפיסה אינו מועיל לענין זה וכדמוכח מהך דמשביע עדים שהדליק גדישו בשבת דקלב"מ מהני תפיסה ואפ"ה פטורים מ"מ לענין התועלת שצריך להיות בעדותו כל שיש תועלת ישנו בשבועת העדות] ולפ"ז הדק"ל דאמאי באמת פטורין לדידן כיון דחשיב ראוי להעיד וגם יש תועלת בעדותו לענין תפיסה. ולכאור' י"ל דבאמת בזה פליגי אי מהני תפיסה. אמנם א"א לומר כן להרשב"א ז"ל שסיים אהך שכ' דבפסולי דרבנן מהני תפיסה ומההיא שמעינן להא ולפי הנ"ל אין זה אליבא דהלכתא רק אליבא דר"פ דלא קיי"ל כוותי'. אמנם יש לומר דפלוגתייהו הוא אי הך דמהני תפיסה חשוב תועלת בעדותו ולראב"י ל"ח זה נ"מ לתועלת בעדות דמי יימר דיתפוס וגם דעיקר הנ"מ כשיתפוס בעדים דבלא עדים בלאו עדות הפסול דרבנן מהני תפיסתו

ובזה יתיישב מה שנתקשיתי בחי' על הרשב"א ז"ל שהקשה מה דאמרי' בש"ס דף ל"ב שם בהך דהכל מודים בשכנגדו חשוד על השבוע' אילימא דחשיד לוה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת והרי גם התם מה"ת נוטל בלי שבועה ורק דרבנן תקנו בחשוד שישבע שכנגדו. ומאי קושיא הרי לפי פסק ההלכ' לא קיי"ל כר"פ בזה וגם משחק בקוביא ליתא בשבועת העדות. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבזה לא פליגי דכיון דמה"ת מיחזי חזי חשוב ראוי להעיד דכשאנו באים לדון לענין ראוי מצד עצמותו כל שראוי מה"ת חשיב ראוי לענין שבועת העדות אף שאינו מדרבנן וכנ"ל, ורק דלראב"י משחק בקוביא אינו בשבועת העדות משום דמ"מ אין תועלת בעדותו ואין הפסד בכפירתו דמה דמועיל עדות לענין תפיס' ל"ח נ"מ בעדותו וכנ"ל ס"ל להרשב"א ז"ל דזה ל"ש רק בכה"ג דמי יימר דיתפוס. ומי יימר דיתפוס בעדים וכנ"ל. משא"כ בהך דחשיד פשיטא לי' דזה חשיב תועלת דישבע באמת ויטול ורק דלענין ראוי להעיד עדות ממון אמרי' דמ"מ אינו ממון ודאי דמי יימר דמשתבע גם באמת. וכיון דמה"ת נוטל בלי שבועה שפיר חשוב ראוי להעיד מצד עצמותו וכנ"ל בהך דמשחק בקוביא דבזה לא פליגי דכיון דמה"ת מיחזי חזי אף דרבנן פסלוהו חשיב ראוי מצד עצמותו וכנ"ל ודו"ק בזה. ועיין רש"י ז"ל שכ' בהך דמשחק בקוביא וז"ל ור"א סבר הואיל דסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן כו' והוא עד עכ"ל. מדבריו אלה ז"ל נראה לכאור' דלראב"י חשוב אינו ראוי להעיד ודלא כמש"ל דמהך דוהוא עד ילפינן דבעי' ראוי להעיד וכמבואר בתוספתא הובאה ברש"י ז"ל בריש פרקן. והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר עייש"ה. ומוכח א"כ דאינו ראוי מדרבנן משוי ליה אינו ראוי מה"ת גם היכי שאנו דנין לענין עצמות הדבר לראב"י ולדידן דפסקינן כוותי'. אמנם אחרי ההתבוננות אמינא דאין כוונת רבינו ז"ל דחשיב אינו ראוי מה"ט דרבנן פסלוהו ונתמעט מהך דוהוא עד דראוי להעיד בעינן. ורק דכוונתו ז"ל הוא דראב"י ס"ל דגם זה ילפי' מהך דוהוא עד דבעי' שיקובל עדותו בב"ד וכל