ברכת רצ"ה קצא

אבל אחמיץ בתלוש קדשה עיי"ש. ומזה מוכח א"כ דאחמיץ במחובר הוי מה"ת דהרי מקרא יליף לה: **(מלחמות אריה לפע"ד הי' נראה לומר לא כדברי מר הגאון בעל חת"ס ז"ל ולא כדברי מו"ח ז"ל. אלא דבמחובר לא חל איסור חמץ לענין שאינו עובר עליו משום ב"י וב"י כל זמן שהוא מחובר ומטעם דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כמבואר בפסחים ה' ע"א ואכילה הוא בתלוש דהא כשאוכל ממחובר נמי נעשה תלוש על ידי אכילתו אבל כשנתלש בתוך הפסח חל איסור חמץ דלא מסתבר כלל לומר דמשום דאחמיץ בעודו מחובר לא יהי' אסור משום חמץ מה"ת גם לאחר שנתלש אבל אם לא נתלש עד לאחר הפסח לא חשיב חמץ שעבר עליו הפסח שיהי' אסור לר"י מדאורייתא ולר"ש דאנן קמ"ל כוותי' מדרבנן. ולפ"ז שפיר משני הש"ס הא דלא היתה לי' שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר דאע"ג דבעודו מחובר לא הי' חל איסור חמץ ואנן קיי"ל בקדושין ס"ב ע"א דאם אמר פירות ערוגה מחוברים יהי' תרומה כו' לכשיתלשו ונתלשו דבריו קימים א"כ הי' יכול לקרוא שם תרומ' בעודו מחובר מ"מ כיון הא דמהני קריאת שם במחובר היא משום דבידו לתלוש וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כמו שמבואר התם א"כ הא הכא לאו בידו הוא דכשיתלש בתוך הפסח שוב יהי' חל איסור חמץ. ומשו"ה חשוב לא היתה להם שעת הכושר. ובזה נרוח לנו לישב מה שראיתי מקשים בהגהות הגאון רי"פ על מ"ש התוס' שם דהך דרשא דתתן לו ולא לאורו לא איצטריך אלא לריה"ג דאית לי' דחמץ מותר בהנאה. דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנא' בלא"ה ל"ח נתינה כלל. וע"ז הקשה המגיה דתיפוק לי' דאינו יכול לקרוא שם תרומה דאיסור הנאה לאו דידי' הוי כדאמרינן שני דברים אינם ברשותי' של אדם כו' ע"ש ולפי האמור ניחא דכ"ז שהוא מחובר לא חל איסור חמץ כלל והוי שלו. ורק מטעם דבעינן שיהא ראוי לנתינה לא מהני ההפרש'. דאי יחלש יהי' אסור משום חמץ. אבל בלא הך טעמא דבעינן נתינה הי' יכול שפיר להפריש בעודו מחובר לכשיתלוש דאכתי שלו הוי בשעת הפרשה ואחר הפסח יתלשם ליתן להכהן. אלא כיון דבעינן שיהי' בידו בשעת הפרשה לקיים מצות נתינה תיכף אינו קדוש ודו"ק:)** והנה בראשית ההשקפה חשבתי שזה ראי' שאין עליה תשו'. אולם אחרי ההתבוננות נזכרתי שכבר נסתפק בכעין זה הגאון בעל משנה למלך בפ"ז מה' תרומות מהא דקיי"ל דכהן טמא שאכל תרומ' טמאה שאינו במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומספקא לי' במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מי אמרינן דכיון שטהור' היא מה"ת שפיר קרינן בי' כי יחללוהו או דילמא דכיון דמ"מ טמאה מדרבנן הו"ל מחוללת ועומדת ואחר שהביא ראיות לכל צד סיים והדבר צריך תלמיד אצלי עיין בדבריו הנחמדים ז"ל. והנה א"נ דגם בטמאה מדרבנן ממעטינן שפיר מקרא דפרט לזו שמחוללת ועומדת לכאור' אין מזה ראי' דאף א"ת של"ה באחמיץ במחובר רק חמץ דרבנן מ"מ שפיר י"ל דל"ה תרומה מה"ת ממיעוטא דתתן לו ולא לאורו דעתה שאסרוהו חז"ל ל"ה תרומ' מה"ת וכנ"ל בהך דתרומה טמאה מדרבנן דממעטינן מקרא דכי יחללוהו דפרט לזו וכו' וכמובן. **(הנה לפע"ד י"ל לכאור' דראי' זו חוזר ונרא' דאפילו אי נימא דכל שאסור מדרבנן מהני כמו אינו ראוי מה"ת מ"מ על כרחך מוכח דאחמיץ במחובר אסור מדאורייתא כיון דאמרינן דלא היתה לה שעת הכושר לא משכחת לה כלל באופן אחר רק באחמיץ במחובר וקרא להכי אתי א"כ האיך יתכן דקרא אתי למעט דבר שהוא מותר מה"ת ואך חז"ל אסרו לאח"כ. דוגמא לזה ראיתי להגאון המגיה מ"ל בפ' ה' מהלכות שבועות הלכה י"ט שכתב לפרש דברי ר"ת גבי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי נינהו קדושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני היא כן הוא גירסת ר"ת בנזיר ד'. וכתב המגיה לפרש כונתו דאין דרך המקרא לרבות דברים שעתידים חז"ל לתקן ובזה הוא תמה על תשו' הרא"ש ז"ל ע"ש. אולם י"ל דאין דבר זה מוכרע שהרי בכתובות י' ע"ב איתא אלמנה דכתיבא באורייתא מא"ל ומשני דעתיד רבנן דמתקני לה מנה ומי כתיב קרא לעתיד אין כו' ע"ש ולפ"ז שפיר ניחא ראי' תשו' הרא"ש דשבועה חלה על מצוה דרבנן והבן ולפ"ז גם דברי מו"ח ז"ל עולים יפה. אך לדעתי אדרבה י"ל דמסוגיא זו מוכח דאיסור דרבנן ל"ח אינו ראוי מה"ת דהנה התם אמרינן בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא וכן מורין בבי מדרשא כוותי ופי' רש"י ז"ל מורין הוראה. ויש לתמוה דהשקלא וטריא הוא רק לריה"ג דחמץ מותר בהנא' כמ"ש רש"י ותוס' אבל לדידן דקיי"ל דחמץ אסור בהנאה אין חילוק כלל בין היתה לה שעת הכושר או לא היתה לה שעת הכושר ובכל גווני אינו קדוש דהא ליכא נתינה כלל א"כ איך אמר דמורין בבי מדרשא כוותי אטו הורו בבי מדרשא כריה"ג. ומצאתי שהגאון ראש יוסף על פסחים הנדפס מחדש עמד בזה והניח בצ"ע ע"ש אבל לדעתי נראה די"ל דנ"מ לר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו מותר וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דמותר רק בהנאה אבל באכיל' אסור מה"ת ורבים מהקדמונים פוסקים דהלכ' כר"ש אלא דס"ל דמודה ר"ש דמדרבנן אסור גם בהנאה עיין בדבריהם. ומעתה שפיר ניחא דהורו בבי מדרשא כוותי היינו בע"פ דמותר בהנאה ואסור באכיל' מה"ת ולכן יש חילוק בין אחמיץ במחובר שלא היתה לה שעת הכושר או אחמיץ בתלוש [ולדעתי נראה שמכאן ראי' ברורה לפסוק הלכה כר"ש דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ואסור באכיל'] ומעתה לפ"ז מוכח דאיסור הנאה מדרבנן לא מהני לענין דאורייתא דהרי אחמיץ בתלוש שפיר הוי קדוש דחשיב נתינה ודו"ק:)** ובגוף הדבר אי דבר שהוא מדרבנן הו"ל אחר שאסרוהו חז"ל בכלל אינו ראוי מה"ת אמינא לחלק הענינים. דהיכי שאנו דנין על הדבר בעצמותו פשיטא דמאי דהוי אינו ראוי מדרבנן לא משוי לי' אינו ראוי לענין דאוריתא דמצד עצמות הדבר באמת ראוי הוא מדאוריתא ורק היכא שאין אנו באין לדון על הדבר בעצמותו ורק שאינו ראוי לאיש זה וכדומ' שפיר יש לומר דאחר שאסרוהו חז"ל חשוב אינו ראוי גם לענין דאורייתא. וזה חילוק נכון מאוד מצד הסברא הישרה. ובזה ית יישב כל המקומות שנראים סותרים זה את זה בענין זה שנתחבט בזה הגאון בעל מ"ל דבהך דונקה האיש מעון. דכל מי שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין שפיר אמרי' דאף אי בא ביאה אסורה מדברי סופרים אין המים בודקין דהתם אמרה תורה שלא יעשה הש"י נס מפורסם דבדיקת המים לאיש אשר אינו מנוקה מעון ביאות אסורות דאיהו בקרי כו' ואחר שאסרו חכז"ל ביאה זו והוא עובר א"כ על לאו דלא תסור שפיר הו"ל אינו מנוקה מעון. וכ"כ בהך דאונס שפיר אמרינן שאם היתה אסורה עליו מדרבנן אינו נושאה דלו תהי' לאשה אשה הראוי' לו דהתם עיקר הדבר שאנו דנין אם היא ראוי' לו לאשה וכיון שחז"ל אסרוהו עליו פשיטא דהו"ל אינה ראוי' לו. והתור' אמרה שא"צ לנושאה רק היכי שאין שום ענין חוצץ בנשואין. משא"כ בהך דטביחה לענין דו"ה לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דאמרינן דהיכי דל"ה אינה ראוי' רק מדרבנן חייב בדו"ה. עיין ש"ס דב"ק דף ע"א הניחא למ"ד מעשה שבת דאוריתא אלא למ"ד דרבנן שחיטה ראוי היא. דהתם אנו דנין על השחיט' בעצמות'