ברכת רצ"ה קצ

זו לא נתרככו ואין לחוש

ובהך דחטים שהחמיצו במחובר ראיתי פעם לאחד מהאחרונים ז"ל [כמדומה להגאון מהרמ"ס זצ"ל חתם סופר חלק או"ח כעת אין ספרו בידי] שהעלה שאינו אסור רק מדרבנן והביא ראי' מש"ס דפסחים דף ל"ה דאמרי' דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב ל"ת עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא בו ידי מצה אם עשאו מצה ופריך ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ומוקי לה רב ששת דה"מ ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור אף בכולל והרי משכחת לה דיהי' אסור משום חמץ באחמיץ במחובר שלא הי' עליו עדיין איסור טבל דעדיין לא נתמרח בכרי א"ו שזה אינו רק מדרבנן. ואין לדעתי מזה ראי' של כלום דאנן אמרינן דכמו שהוא כעת מצה אם הי' חמץ הי' אסור משום ב"ת חמץ והיכי דאחמיץ במחובר אם כי הוא באיסור ב"ת חמץ מ"מ הרי אין כאן טבל כלל דאף דאיסור טבל הוי כולל מ"מ הרי לר"ש קיימינן דל"ל כולל **(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל דאי אחמיץ במחובר אם הוא באיסור ב"ת חמץ מ"מ הרי אין כאן טבל כלל דאף דאיסור טבל הוי כולל מ"מ הרי לר"ש קיימינן דל"ל כולל. עלה על לבי לומר דא"צ לזה אלא דאי אחמיץ במחובר ליכא כלל איסור טבל מטעם אחר דהא בברייתא קתני יכול יוציא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו ומפרש בגמרא שהפריש תרומה גדולה ולא הפריש ממנו מעשר כו' ע"ש והנה אנן קיי"ל בש"ס ופוסקים דהפקר פטור מן המעשר. וא"כ לכאורה קשה הא דאמרינן הא מני ר"ש הוא דאמר אין אחע"א הא תיפק לי' דחמץ מקרי אינו ברשותי' של אדם כמבואר בפסחים בכמה מקומות ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותי' א"כ ז"א אלא לענין לאו דב"י אבל לענין חיוב מעשר נימא דחשוב הפקר ופטור מן המעשר וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו לפע"ד. אמנם השעה"מ בה' לולב ד"ה דמאי הביא שיטת הר"ש והר"ר מנוח דהא דהפקר פטור מן המעשר היינו רק היכי שנעשה הפקר קודם שבא לידי חיוב מעשר אבל היכי שכבר נתחייב במעשר ואח"כ נעשה הפקר לא מהני להפקיע איסור טבל וחייב במעשר ע"ש ולפ"ז שפיר ניחא הך דהכא דהוי טבל מקודם שחל האיסור חמץ עליו [ובזה נרווח שיהי' מדוקדק לשון הברייתא דקתני יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו ומפרש הש"ס דהפריש ממנו תרומה גדולה ולא מעשר ראשון כו' דלכאור' קשה דמ"ש דטבל מתרומה גדולה הי' פשיטא לי' דאינו יוצא וטבל הטבול למעשר ה"א דיוצא בי' דלא מצינו בשום מקום שיש חילוק בין טבל דתרומה לטבל דמעשר אבל לפי האמור ניחא דה"א דאיסור חמץ דמשווי' לי' כהפקר פוטר מן המעשר כמו שאר הפקר קמ"ל דכיון דכבר נתחייב במעשר אינו פוטר כשיטת הר"ש והר"ר מנוח ז"ל] ולפ"ז כשאחמיץ במחובר דאיסור חמץ חלה קודם שנתחייב במעשר [או לפי מה שהעליתי להלן בהגהה שאיסור חמץ אינו במחובר רק משעת התלישה ואילך] חשוב כמו שנעשה הפקר קודם מירוח דפטור מן המעשר וליכא איסור טבל כלל ודו"ק. אולם עוד יש לעורר לדעתי הא לעיל בפסחים ל"ג איתא בד"א הפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה מנה"מ אמר רב נחמן ב"י תתן לו ולא לאורו ומוקי לה הש"ס באחמיץ במחובר ורב הונא ברי' דר"י משני ראשית ששירי' נכרין ע"ש. והנה היכי דאינו קדוש וא"א להפריש כלל פשיטא דל"ש איסור טבל כלל דכל עיקר איסור טבל הוא רק מפני שצריך להרים ממנו תרומות ומעשרות ולפי מ"ש רש"י ז"ל ביבמות פ"ו ע"א הטעם דטבל במיתה הוא משום דתרומ' מיתה כתיב בי' ולדעתו איסור טבל הוא משום דמעורב בו תרומה ותוס' פי' בשם ריב"ן מדדרשינן בפרק הנשרפין סנהדרין ולא יחלל את קדשי בני ישראל בעומדים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול מתרומ' ע"ש הרי מבואר דאיסור טבל הוא בא מטעם חיוב הפרשה א"כ בחמץ דליכא הפרשה כיון דאינו קדוש ל"ש איסור טבל כלל ולפ"ז קשה האי סוגיא דהכא. ואפי' לרב נחמן ב"י דמוקי התם באחמיץ במחובר דוקא ג"כ קשה לפמ"ש התוס' שם דכל הסוגיא אזלא לריה"ג דחמץ מותר בהנאה אבל לפי מאי דקיי"ל דחמץ בתוך הפסח אסור בהנא' א"צ כלל להני קראי דל"ח נתינה כלל ע"ש ודוחק לומר דכיון דלאחר הפסח קיי"ל כר"ש דמותר בהנא' ואז שייך בי' הפרשה משו"ה לא נפקע ממנו איסור טבל דהא מ"מ כיון דאינו רשאי להשהותו אלא מחויב לשרפו בתוך המועד א"כ ל"ש בי' הפרשה. ועוד הא רבינא משני התם לעולם דברי הכל הוא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד ומשמע דאתיא נמי כר' יהודה דאסור גם לאחר הפסח. ולדידי' בודאי ל"ש הפרשה כלל וצע"ג לדעתי:)** וכעת שהוא מצה הוא טבל וא"כ אינו בב"ת חמץ דלא משכחת לה איסור חמץ שיהי' בטבל דבאופן שיהי' אסור מחמת איסור חמץ לא יהי' טבל דאלת"ה א"כ בלא זה פשיטא דמשכחת שיהי' על זה איסור חמץ אם הי' מתקן הטבל מקודם וע"כ שאין דנין על חתיכה זו ורק על איכותה שהיא טבל וז"ב. אולם עדיין יש לעורר דכבר נודע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"ד מה' שבועות במי שאמר שבועה שלא אוכל זה היום ואח"כ אמר שלא אוכלנה לעולם דלדעת הרמב"ם ז"ל אינו חייב אלא אחת והראב"ד ז"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל [שיגרא דלישנא הוא וצ"ל במוסיף דזה מוסיף הוא שנתוסיף איסור על החתיכה עצמה] דמתחלה ל"ה אסור אלא ליומו ולבסוף לעולם ועיין במפורשים ז"ל שביארו דעת הרמב"ם ז"ל דלא מקרי מוסיף אלא כשנתוסיף איסור על החתיכ' בזמן שעדיין האיסור הראשון עלי' משא"כ בהך דשבועה בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר הי' בה מחמת השבוע' הראשונ' ולא מהני מגו זו לענין יום הראשון ולפי דעת הראב"ד ז"ל לכאור' הקושיא במקומ' עומדת דאי נימא דבנתחמץ במחובר אסור מה"ת א"כ משכחת לה שפיר שיהי' בבל תאכל חמץ באחמיץ במחובר דאיסור חמץ בא מקודם ומ"מ שפיר יהי' גם טבל דטבל לגבי חמץ הו"ל מוסיף דמעיקרא לא הי' אסור רק בימי הפסח דאחר זמנו אינו רק משום קנס וע"י איסור טבל נאסר לעולם ואף למאן דל"ל כולל מ"מ מוסיף אית ליה. אמנם באמת גם זה אינו דמלבד דלשיטת הראב"ד ז"ל דכל כה"ג חשוב מוסיף א"כ ע"כ לר"ש לית לי' גם איסור מוסיף דלשיטתו נבילה על יוה"כ חשוב מוסיף דנאסר גם אחר עבור יוה"כ. הנה אף אם נאמר דהך דנבילה ביוה"כ מיירי שנתנבלה בעיה"כ ויוה"כ על נבילה לא הוי רק כולל ואין ראי' א"כ דר"ש ל"ל מוסיף וכמובן. הנה טבל על חמץ לכ"ע לא חשיב מוסיף דכיון דע"כ צריך לבערו בפסח משום בל יראה ל"ש לומר דנתוסיף בו איסור אחר הפסח ודו"ק: מעתה אמינא להביא ראי' להיפך דנתחמצו במחובר הוי מה"ת [מלבד דגם בלי שום ראי' הדעת נותן כן דמהיכי תיתי לומר כן דכיון שיוכל להחמיץ במחובר למה לא יהי' מה"ת] מהא דאיתא בש"ס דפסחים דף ל"ג שם אהך דהפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה מה"מ אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו ומסיק שם דמיירי באחמיץ במחובר