ברכת רצ"ה קפט

סימן עו ב"ה להרב מו"ה משה מו"צ ד"ק סאקליב ני'

היום השגתי מכתב שאלתו ויען שהדבר נחוץ אמרתי להשיב לכ"ת בקצרה תשו' בצדו. ובתחלה אומר כי שאלתו לא סיפא רישא שבתחלה שאל אם לחוש לדעת המק"ח ז"ל שכ' דהיכא שהחמץ ברשות ישראל לא מהני משום דדמי לעכו"ם אלם. שאם יאבד החמץ לא ישלם לו ואח"כ כתב בשם הרב הה"ג דקהלתם ני' שדן להתיר משום דדעת רוב הפוסקים ז"ל דכסף קונה בעכו"ם ומה יועיל זה לדעת המק"ח ז"ל שחשוב כעכו"ם אלם וגם לא אבין דאחר שכתב שהי' כדת בכל הקנינים הנהוגים לכתוב בשט"מ הרי הי' גם קנין אגב דאגב ל"ב צבורים דמועיל בצירוף הקנין כסף וכמ"ש הפוסקים ז"ל. ובגוף חשש המק"ח ז"ל הנה גם באלם הכריע הט"ז ז"ל דההמיקל לסמוך על הראב"ד ז"ל לא הפסיד וגם גוף הדמיון שדימה הגאון מק"ח ז"ל זה לאלם ליתא לדעתי דעיקר האיסור בקבלת האחריות הוא משום דכיון דאילו נגנב או נאבד ברשותו קאי וז"א רק דכיון דצריך לשלם כשיהי' הפסד יש לו שייכות בהחמץ ובזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם כשאינו חייב לשלם מדינא רק שהעכו"ם אלם דינא הכי דכיון דמ"מ יצטרך לשלם חשוב יש לו שייכות בהחמץ כמו בקע"א. ובחי' המתקתי הטעם מהאיסור דקע"א דמה שיצטרך לשלם אינו באמת זכות ורק דכיון דאילו מיגנב וישלם יקנה החמץ וכדקיי"ל בשומר ששילם זה חשוב גם עתה זכות להשומר וכ"ז ל"ש רק כשיצטרך לשלם בעד הפסד החמץ משא"כ בענין מכירה שלנו שהחמץ הוא של העכו"ם והישראל אין עליו שמירה וההפסד שיגיע לישראל אינו בשביל שנאבד או נפסד החמץ רק מצד אחר שלא יהי' להעכו"ם ממה לפרוע ל"ח בשביל זה כיש לו שייכות בהחמץ וכ"ז להתלמד במק"א אולם בנ"ד א"צ לכ"ז דגם בקיבל אחריות דש"ח פסק הח"י דאין לאסור כשכבר עבר הפסח דיש לסמוך אדיעה ראשונה דל"ח קע"א רק באחריות גניבה ואבידה וכ"ש דיש לסמוך להתיר באלם ומה גם בנ"ד די"ל כהנ"ל דל"ד לאלם וכנ"ל ופשיטא דיש להקל ולהתיר החמץ והנלע"ד כתבתי. סימן עז בריסק יום ג' ט"ז שבט תרכ"ז לפ"ק: שלוט"ס לכבוד ידיד ה' ויד"נ עוז הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה מפורסם לשם ולתפארת איש חמודות במעלות ובמדות לו עשר ידות כ"ש מהר"ם מארים ני' אבד"ק קאברין ואגפיה

בעח"ג הפסח העבר הגיעני מכתב כ"ת עם שאלתו שאלת חכם בדבר החיטים לפסח ובדיקת המצומחי' והמבוקעים. ולאשר כבר עבר המועד אז הנחתי דבריו היקרים אצלי עדי אשר יהי' דבר בעתו. ועתה באתי להשיב לכ"ת עלימו כיד ה' הטובה עלי. וזה החלי בעזרתו ית': ראשון תחלה נסתפק כ"ת דכיון דנודע שירדו גשמים הרבה בעת הקציר א"כ י"ל דדמי לחיטים שנטבעו בנהר דאף אם אינם מבוקעות אסורות וכ' דאין זה דומה להך דמבואר בש"ע סי' תס"ז סעיף ד' דאם רבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות אף שקצת מהשבלים שעל הערימות העלו צמחים דאין חוששין לסתם חטים של אותה השנה. דהתם לא הוחזק ריעותא רק בהשבלים העליונות והולכים אחר הרוב וכאשר ביאר הגר"א ז"ל משא"כ היכי שידוע שירדו גשמים הרבה בשעת הקציר שרובם נגמרו עכת"ד. ולא שם עינו הבדולח לעיין במקור הדבר תשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"ב שכתב ז"ל מסתברא שאין לחוש לחטים סתם של אותה שנה שאם אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח שאין שנה שלא ירדו גשמים על הערמות שבשדות ומה נעשה לארצות כו' עד ניתך עליהם מים אף בימות הגשמים א"כ בואו ונאסר עליהם כו' אלא שד"ת הולכים בכ"מ אחר הרוב כו' ואפי' אותן שראינו שנפלו עליהם גשמים אנו חולין להקל שמא לא נכנסו המים אלא בשיבולין העליונים כו' ואפי' את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבא במים מחמיץ כו' ואינו דומה לארבא דטבעה בים שהכל טבע במים כו' ושהה בו מהסתם ויש בו כדי להחמיץ כו'. ועוד הרי שהו כו' עד הפסח ולא נתבקעו כו'. ואיני רואה בזה צד ספק ומותר עכת"ד בקיצור. מדבריו אלה ז"ל יראה כת"ר כי הרשב"א ז"ל מצד רובי הספיקות בא לדון בזה שרוב החטים אינם מחמיצים וא"כ גם בנ' איכא ספיקי טובא שמא לא נגמרו ושמא לא החמיצו ועוד שאנו רואין ששהו הרבה ולא נתבקעו וכמ"ש הרשב"א ז"ל ועיין בההג"מ שכתב גם בנפלו מים על חטים אם הי' במקום מדרון שיכלו המים לזוב ולצאת או בעפר תיחוח אינם נאסרים. ואף שהב"י ז"ל כ' שהוא קולא יתירה היינו דוקא בחטים שנייחו זה על גב זה שמעכבים זיבת המים. ועיין רש"י ז"ל פסחים דף ל"ו בהא דפריך הש"ס שם דמ"ש חטים של מנחות שאין לותתין ומ"ש מנחת העומר דלותתין וצוברין אותה ומשני ציבור שאני שהביא בשם י"מ דכיון שהוא צבור מימיה זבים ואינה מחמיץ והוא ז"ל דחה דבריהם דא"כ חטים של מנחות נמי לילתותנהו וליצברינהו. ופירוש דצבור שאני דכיון שהוא קרבן ציבור הו"ל במקום זריזין עייש"ה. אבל במחובר שעומדים השבלים לדעתי כ"ע מודים דדייבו מיא מינהו. ובהדיא אמרינן בש"ס שם דף מ"ם אמר אביי לא ליחרוך אינש תרי שיבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהאי כו' והדר בי' אביי מהאי דכל אגב מדלייהו לא מחמצי דאמר אביי האי חצבא דאבישונא סחיפי שרי כו' ועיין פירש"י ז"ל שכתב ז"ל ומדאמר אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי ש"מ הדר בי' ממאי דאמר לא ליחרוך כו' דהני נמי דייבי מיא ושרקי ונפלו כו' עש"ה וה"ה וכ"ש א"כ בנ"ד. ובל"ז עיקר הדבר דבהך דטביעה לא בעינן שיתבקעו וגם שאינם מבוקעות אסורות במחלוקת שנוי' ועיין בר"ן ז"ל דכתב דבאמת מיירי בנתבקעו ומ"מ חיישינן שמא ימכרנו העכו"ם לישראל ולא ידקדק לראות שנתבקעו וגם דשמא יטחנו וימכור הקמח. ואף לדעת החולקים מ"מ אינו רק חששא. ומהאי טעמא מתירין רוב הפוסקים ז"ל לענין נמצא בתבשיל שאינו רק משהו ולא הוה רק מדרבנן כל שלא נתבקע

עוד אמינא דכיון דעיקר חילא דהנך פוסקים מהא דאסרו למכור לעכו"ם דלא ס"ל כהר"ן ז"ל דחוששין דהישראל לא יראה הבקועות וגם לשמא יטחנם ס"ל דליכא למיחש שלכתחלה אסור ליקח קמח מהשוק רק בשעת הדחק וכמבואר בש"ס ופוסקים והו"ל מלתא דלא שכיחא וכמבואר כ"ז אצלי במקום אחר וע"כ דגם לא נתבקעו אסור א"כ אין ראי' רק דהיכי דעכ"פ נמצאו בתוכם הרבה חיטים מבוקעות דגם שאינם מבוקעות אסורות דבזה י"ל דכיון שאנו רואים שע"י הטביעה נתבקעו מקצתם א"כ חוששין שנתחמצו כולם ורק שעדיין לא נראה הבקוע ומה"ט שפיר חיישי' שימכור לישראל השאינם מבוקעות אבל היכא שלא נראה בקיע כלל מחמת הטביעה שפיר י"ל דלא חיישינן כלל דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן. ולפי"ז כל זה לא שייך רק בטביעה שכל החיטים הי' בשוה בתוך המים ומדנתבקעו מקצתן שפיר חוששין לכולם משא"כ בירדו גשמים במחובר דכולהו חיטי לאו בחדא מחתא מחתינהו וכאשר הדעת יעיד אין לחוש לפי"ז לאסור גם אותן שלא נתבקעו וגם די"ל דעכ"פ נתרכך בעינן וכמ"ש האחרונים ז"ל לענין חטה בתבשיל לדעת קצת המחמירים גם בלא נתבקעו דנתרכך בעינן עכ"פ עיי' בדבריהם ז"ל וידוע דרוב החטים שבשנה