ברכת רצ"ה יט

עולה דאסורה בעבוד' דהך דהתם להא דמיא דגם בעובר יש לומר דהכיחוש בא מצד אחר שמחמת כחישות האם נתמעט הנקתו של העובר ואינו משום שסייע בהעבודה דהולד יש לו חיות בפ"ע ובגיזה מותרת בעוברה עולה וכ"כ בהקדיש עורה דהשער בא מגוף הבהמה עצמה לא מהעור ולא מהעובר ואינו בכלל גיזת קדשים ולא קמבעי' לי' רק בהקדיש חד אבר שהשער בא מכל האברים ושייך לחשבה כגיזת הקדש וצ"ל דאין זה ענין לזוז"ג שאין אנו דנין לענין איסור הצמר ורק לענין איסור הגיזה שהיא לאו בפ"ע בקדשים אף שאינו רוצה ליהנות וכמובן וי"ל דכיון דגם הקדש פתוך בי' הוא בכלל לא תגוז כו' ודחה דמהך דעובר אין ראי' דהתם מדרבנן משום הפסד קדשים ולא משום איסורא דל"ת ודו"ק: ובגוף הקושיא שנתקשה כ"ת דאיך ס"ד למיסר העבודה בהקדיש עורה מה"ת ולמילקי עלי' הרי קדשי בדה"ב אינם אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן. לא ידעתי מה קשי' לי' דמי הגיד לכ"ת דמיירי בהקדש בדה"ב ובאמת מיירי כהך דהקדיש אבר שאמר עורה עולה דקדוש קדושת הגוף וכדאמרי' לעיל בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו דימכר לצורכי עולות להקריב למזבח דוקא. דעל האבר וכ"כ על העור חלה קדושת הגוף קדושת עולה ורק שלא פשטה הקדושה בכולה ולא אבין מדוע נתחבט בזה כ"ת: ועלה על לבי לומר ולעורר דא"נ כנ"ל דמיירי באמר עורה עולה אמאי לא פשטה הקדושה בכולה דהעור הוי דבר שהנשמה תלוי' בו דאם ינטל כל עורה הו"ל גלודה דעושה אותה טרפה ומאי קמבעי' לי' א"כ אי אסורה בעבוד' אחרי דכולה הקדש ואסורה בגיזה ועבודה. אולם גם לפי הבנת כ"ת דהך דהקדיש עורה היינו קדושת דמים עדיין לא תעלה ארוכה לקושייתי דבאמת גם בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' לדמיו הוי איבעי' דלא איפשטא בש"ס לעיל שם אי פשטה קדושה בכולה עיי"ש. אמנם אחרי העיון ראיתי דכיון דאליבא דרבא קיימינן דבעי לי' אביי מרבא ורבא ס"ל דטרפה חי' ולא חשוב אבר שהנשמה תלוי' בו רק כשעושה אותה נבילה וא"ש. ולכאורה עלה על לבי לישב עפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט איבעי' זו דהקדיש עורה דלדידן דקיי"ל דטרפה אינה חיה ליכא למבעי לי' כלל דהו"ל דבר שהנשמה תלוי' בו ופשטה א"כ קדושה בכולה וכנ"ל. אולם דמלבד דעדיין יש נ"מ בהאיבעיא היכא דלא הקדיש כל העור ששייר המקומות שצריך להשתייר שלא יחשב גלודה הנה הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ו מה' מעה"ק דרק באומר לבה או ראשה עולה פשטה קדושה בכולה ויראה שרבינו ז"ל הי' לו פי' אחר בש"ס דתמורה לעיל שם מאי איכא בין רבא לרב ששת א"ב דר"א נטלה הירך כו' ולדעתו הפי' היא דלרבא אף דס"ל טריפה חי' מ"מ בכה"ג דהוי נבילה פשטה קדושה בכולה ולרב ששת גם בכה"ג לא פשטה קדושה בכולה דבעינן דבר שמתה בו והיינו תיכף ומיד ופסק כר"ש ולכך נקט דוקא לבה או ראשה שמתה בו מיד אבל היכי שעדיין יכולה לחיות זמן מה אף שסופה שתמות כגון דבר שעושה אותה נבילה או לדידן דטריפ' אינה חי' כשעושה אותה טריפה ל"ח מ"מ דבר שהנשמה תלוי' בו ונסתר איפוא מ"ש ע"ד השמטה וכמובן

וכאשר הראיתי דבר זה לחתני הרב הה"ג מהר"א ליב ברודא ני' אמר דאף אי נימא דטריפ' אינה חי' וכל שעושה אותה טרפה חשוב דבר שהנשמה תלוי' בו ופשטה קדושה בכולה מ"מ בהקדיש עורה לא חשוב דבר שהנשמה תלוי' בו דיכול להפשיט מבהמה כל עורה ולא תעשה טרפה והיינו שיפשיט מהמקום שצריך להשתיר העור מעט מעט דבמיעוט הזה לא נעשה טרפה כ"ז ששאר העור קיים וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכשהדרא בריא בכל פעם ויתגדל כל מקום השיור יפשיט שאר העור כולו וכיון שיכול לשות עצות בנפשו עד"ז לא חשוב דבר שהנשמ' תלוי' בו ולא פשטה קדושה בכולו עכ"ד הנחמדים ודברי טעם הם אולם לדינא עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד אם יש לחלק בהכי וצ"ע א): ולפי האמור למעלה בביאור האבעי' דהקדיש עורה ומה שרצה לפשוט מהך דמה שבמעי' של זו עולה עמש"ל יש לעורר עוד בדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב בפ"א מה' מעילה בפשיטות דהמקדיש עובר אמו אסורה בעבודה מדרבנן ולפי הנ"ל זה איבעי' דלא איפשטא אי בהקדיש עורה וכ"כ בהקדיש עוברה איכא לאו דל"ת ורק דדחה הפשיטות מהך דעובר די"ל דכי קתני אסורה בעבוד' מדרבנן וכנ"ל ויש לי עוד בכ"ז הרהורי דברים הרבה ויען לא צרפתים עוד בכור הבחינה קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה: **(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל דמש"ה נקט הרמב"ם ז"ל ראשה או לבה משום דבהני אברים היא מתה מיד הוא כפי דעת הח"צ בסי' ע"ז דא"א לשום בע"ח לחיות בלי לב אפי' שעה אחת. ובאמת יפלא בעיני על הגאון הח"צ ז"ל שהרבה לחפש ראיות לחזק דבריו מהזוהר ומגדולי החכמים כמו האה"ע והכוזרי ומדברי הרמב"ם הנ"ל שמוכח שפוסק כמ"ד מתה דוקא נקט לבה מבואר בהדיא דבניטל הלב הבהמ' מתה מיד וגרע מניטל הירך וחלל שבה לא הזכיר כלל והי' נעלם ממנו. עוד ראיתי בהאי ענינא חזות קשה בשט"מ ב"ק דף פ"ה ע"ב אהא דאמר רבי התם אם שייר דבר המעכב בשחיט' אינו משלם תשלומי ד' וה' שכתב ומסתבר' לי שכל שאין עושה אותה נביל' אלא טרפ' אינו קרוי מעכב בשחיט' כו'. אבל בתוספת' משמע כל שעוש' אותה טרפה דתניא בתוספת' רבי אומר חוץ מדבר שהנשמ' תלויה בו אינו משלם ד' וה' חוץ מדבר שאין הנשמ' תלויה בו משלם ד' וה' משמע שעושה אותה טרפה דטרפ' אינה חיה עכ"ל. ותמוה בעיני איך פשוט ליה כ"כ הא באמת היא סוגיא ארוכה בתמורה דרבי דסבר דבעינן דוקא דבר שהנשמ' תלויה בו פליגי בה רב חסדא ורבא ורב ששת דר"ח סבר דבר שעושה אותה טרפה ורבא סבר נבלה דוקא ור"ש סבר דבר שמתה בו. א"כ הא פליגי בזה אמוראים. ובפרט שזהו ג"כ אליבא דרבי. וכן בפרק המפלת פליגי ג"כ אליבא דרבי בהך פלוגת' לענין טמאה לידה. ואיך מביא השט"מ ראיה מהתוספת' שאבר שהנשמ' תלויה בו הוא טרפה וצע"ג. עוד ראיתי להעיר על מה שכ' רש"י ז"ל שם בב"ק לפרש דבר המעכב בשחיט' דבר שאם ניטל ממנו נעשית בו נבלה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שבה או כבד או אחד מבני מעיים דלא מתיר לה שחיט' עכ"ל. והנה דעתו שדבר שעושה אותה טרפה נמי חשוב מעכב בשחיט'. אבל מ"מ כתב דניטל הוושט או הקנה הוי נבלה מחיים. וצ"ע דהא בחולין משמע דדעתו דניקב הוושט או הקנה לא הוי נבילה מחיים כמו שהביא הש"ך ביו"ד סי' ל"ג דדעת רש"י בחולין משמע דלא הוי נבילה מחיים ע"ש. ונראה לי מזה להוכיח דיש חילוק בין ניקב לניטל לגמרי ובנקיבת הוושט ופסיקת הגרגרת לא הוי נבילה מחיים. אבל בניטל לגמרי הוי נבילה מחיים. וכמו שמחלק הח"צ גבי לב כן מחלק רש"י ז"ל גבי וושט או קנה ותמוה לי מאד שלא מצאתי מי שהרגיש בזה: עוד יש לי לעיין לפי מה שהעלה מו"ח ז"ל דלמ"ד דדבר שנעשה טרפה הוי אבר שהנשמה תלויה בה י"ל דהעור נמי הוי דבר שהנשמה תלויה בה דהא ע"י נטילת העור היא טרפה דהוי גלודה. למה נקט רש"י ז"ל בב"ק שם על רב דסבר חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגזיזותיה לא הוי)**