ברכת רצ"ה יח

את אשתו דאינו בחזקת ודאי מת וכנ"ל וצ"ע כעת

הנה בררתי ת"ל דהעיקר כדעת והכרעת הרמ"א דעכו"ם אחר מהימן לומר שנהרג בערכאותיהם וכאשר בררתי דאין מדברי רש"י ז"ל ואף לא מדברי הרא"ש ז"ל ראי' נגד זה. אמנם לפעד"נ דכ"ז בערכאות אבל בנ"ד צריך לחקור אם העכו"ם המעיד לא לקח חבל בהמרידה הידוע דידוע דדרך כל הקושרים הנזכרים הי' להשתבח בעיר את אשר עשו ערכאותיהם. ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה שהגיד שהי' שם בשעת מעשה ואחרי שבמחשך עשו כל מעשיהם אלה איך הניחוהו לעמוד שם וידוע הא דעכו"ם מסל"ת דנאמן בעדות אשה חידוש הוא ותקנת חכז"ל שהקילו משום עגונא וכל שיש הוכחה אף במקצת שבכוונה אמר כן אין בידינו כח להתיר. והנה לא אדע מהגב"ע אשר שלח כ"ת אלי אם נגבה העדות בשנת תרכ"ה והעכו"ם שנזכר שהגיד וסיפר כל זה בתמוז בקיץ העבר הי' בשנת תרכ"ד שאז כפי העולה על זכרוני כבר שקטה הארץ וספו גם תמו המורדים ומשפטיהם או שהגביית עדות הי' בשנת תרכ"ד והעכו"ם סיפר זאת בשנת תרכ"ג. ובאופן הראשון יש מקום אתי לדון ולהתיר גם אם העכו"ם המגיד משיחיו הי' בקשר וחבר המורדים ע"פ מה שהתבוננתי וראיתי דבהך דערכאות דאינם נאמנים משום דמישך שייכי בה כו' נחלקו בפירושו רש"י והרמב"ם ז"ל דרש"י ז"ל פי' שמתפארים שהרגו בדין ומחשש התפארות קאתינן עלה. אמנם הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות גירושין הי"ג כתב ז"ל וכן אם שמע מערכאות של עכו"ם שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה וכן כל כיוצא בדברים אלו עכ"ל ונ"מ לדעתי בין שני הפירושים האלו היכי שכבר נסתלקו השופטים מכהונתם ומשמרתם ומעידים אחר כן שבעת שהיו שופטים בארץ הרגו לפלוני דלדעת רש"י ז"ל גם בכה"ג אינם נאמנים דענין התפארות הוא על העבר. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל שפיר נאמנים דענין הטלת אימה הוא על להבא ואחרי שכבר נסתלקו אין להם נ"מ עוד בזה.. ולפ"ז בנידון דידן שלא נטל הכבוד הזה לעצמו דלא שייך התפארות רק חשש הטלת אימה אחרי שכבר ספו תמו מן בלהות ואין נ"מ להם עוד בהטלת אימה יש שפיר מקום להאמינו גם בכה"ג: סוף דבר אם יתברר אחרי החקירה כי העכו"ם המגיד הנזכר לא לקח שכם בהמרידה גם דעתי מסכמת להתיר האשה העלובה הזאת מכבלי העיגון בלי פקפוק ואם אין הנה אם ההגדה הי' אחרי שכבר נכרתו הצרים דלא שייך חשש הטלת אימה כאמור ובצירוף האומדנות שרבים יודעים מהליכתו להיער ושנמצא במקום אשר הראה עכו"ם אחר עפ"י הכרח הכל כמו שאמר וסיפר העכו"ם מסל"ת הנ"ל לא אמנע ג"כ מלהיות מהמנויים להתיר אכן אם לא זה ולא זה איתנהו בי' ידי מסולקת. וה' הטוב בחסדו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות. סימן ה ב"ה לבוב יום ג' כ"ח כסליו תרל"ח לפ"ק: לכבוד הרב המופלג החריף משנתו לו סדורה ודובר בשפה ברורה בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי כ"ש מו"ה אברהם מענדיל שטיינבערג ני' שלום כנהוג (וכעת הרב הג' אבד"ק סניטין)

ע"ד השאלה מהשו"ב דשם לא עלה על לבי כי השאלה היה מהשוחט בלי ידיעת הרב מרא דאתרא יען כי בכל תפוצות ישראל השוחטים עומדים תחת משמרת הרב וסרים למשמעתו. ועכ"ז דרכי להשיב שאלות כאלו בקצרה על גוף מכתב השאלה שבאם אולי יש עוררים ידעו מה היה השאלה ותוארה. וכפי השאלה שהיה מחט תחוב אף שלא לגמרי היה נגד הסירכא אחרי שהיה שביל עד כנגד הסירכא ממש אין מקום להכשיר לכל הדיעות וכמובן. ואם השוחט שינה תוכן השאלה הלא יוכל להתברר כי שקר בימינו ואנכי מבחוץ ואתם מבפנים. ועתה באתי ע"ד תורה להשיב על יקרת מדברותיו. נתקשה כ"ת בדברי הש"ס תמורה דף י"א דבעי ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעי' של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה משום כחש עובר שבה א"ל כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופי' רש"י ז"ל וכי מבעי' לי' אדאורייתא ולמילקי עלי' דהרי קיי"ל דקדשי בדה"ב אינם אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן ואיך קמבעי' ליה אי למילקי עליו ואין לומר דמטעם מעילה קאתי' עלה מה קמבעי ליה דפשיטא דנהנה ופגם בש"פ דלוקה. ומתוך קושיא זו יצא לפרש פירוש חדש דהאבעיא הוא בהקדיש עורה אי לוקה בעבודתו משום כלאים משום דחולין וקודש מעורבים בו וכדאמרינן בש"ס דמכות דף כ"ב דהמנהיג בשור פהמ"ק לוקה משום כלאים דהיינו לפירש"י ז"ל שם משום דחולין והקדש מעורב בו. והאבעיא הוא אם חשוב גם בכה"ג כלאים די"ל דבפהמ"ק מעורב הקדש וחולין בכולו דמותר באכילה ואסור בגיזה ועבודה. משא"כ בהקדיש עורה דהבהמה היא חולין ורק העור היא הקדש עכת"ד

אולם לדעתי א"א לפרש כן דבהך דמה שבמעי' של זו עולה קתני בהדיא משום כחש עובר שבה וא"נ דהאבעי' הוא אי אסור בעבודה משום כלאים מאי ס"ד לפשוט מהך דעובר ועיין ברש"י ז"ל שפירש בהך דהקדיש עורה דהיינו ג"כ משום כחש העור עיין בדבריו ז"ל. ודאתאן עלה אמינא לבאר פירש"י ז"ל בהסוגיא שם שצריכין ביאור לדעתי דבש"ס שם מבעי' לן הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופירש"י ז"ל בעבודה לא תבעי' לך דאסור דהא מכחיש לה וצריך להבין דהרי בהקדיש עורה ג"כ מכחיש להעור ואפ"ה מבעיא ליה אי אסורה בעבודה ונהי דפשיטא דמשום דמכחיש לה אסור מדרבנן עכ"פ מ"מ הרי עיקר האבעיות לענין דאורייתא המה וכנ"ל לפירש"י ז"ל וגם יקשה דלמה הוצרך לבוא בהך דהקדיש חד אבר לטעמא דכחש הרי בעבודה יש לכל אבר חלק בהעבודה ואיכא עבודה בקדשים. ומלבד זה צריך ביאור דלא מצינו מלקות בהפסד קדשים ומה קמבעי' לי בהקדיש עורה לענין מלקות

ואשר אחזה בביאור הדברים דס"ל לרש"י ז"ל דהאברים שהם נחים בשעת העבודה א"י אם המה לוקחים חלק בהעבודה ורק דהיכי דחזינן שהעבודה מכחיש להו מזה ראי' שלקחו חלק בהעבודה וזה כוונתו בהך דהקדיש חד אבר דלא תבעי בעבודה דהא מכחיש לה וזה לעד שהי' לו חלק בעבודה וקעבר על עבודה בקדשים אבל אי לא היה מכחיש לה להאבר שהקדיש לא קא עבר דכיון דליכא כיחוש יש ראי' שלא סייע בהעבודה. ואמינא דיצא לו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מהא דקתני בהך דהקדיש העובר דאסורה בעבודה משום כחש עובר שבה והרי בלא"ה כיון דקיי"ל עובר ירך אמו הוא הו"ל כהקדיש חד אבר דעבר על ל"ת כיון שסייע בעבודה ועיין בתוס' ז"ל שכתבו בהך דהיא וולדה נגחו דא"ש גם א"נ דעובר לאו ירך אמו הוא שהוולד מסייע בנגיחה עיין בדבריהם ז"ל וע"כ דאי לאו שמכחיש להעובר לא עבר על ל"ת דמזה הי' ראי' שלא סייע בהעבודה וכנ"ל ואח"כ מבעי' לי' בהקדיש עורה מהו בעבודה וצדדי האיבעיא הוא האם נימא גם בעור דדמי לחד אבר דמדחזינן דמכחיש להעור סייע בעבודה או דילמא דל"ד לאבר שיש בו חיות משא"כ בעורה שאין לו חיות ולא שייך ביה לומר שמסייע בהעבודה והכיחוש אינו רק הפסד ע"י המשא או מלמד הבקר אבל לא בא מהסיוע להעבודה בעצמותה ובא לפשוט מהך דעובר