ברכת רצ"ה קפד

בדעתי' תליא ורק כל שהוא אסור באמת חשוב מוקצ' ומעתה אמינא לדעת רש"י ז"ל דגם איהו ז"ל ס"ל סברת הרמב"ן ודעמי' ז"ל דכל היכי שאין האיסור בגופו ולא נעשה ג"כ בסיס לאיסור ורק דדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם לא הוי מוקצה מחמת איסור ורק דמ"מ קשי' לי' לרש"י ז"ל לשיטתו בהך דעלי גפנים וקנים דלא סמכא דעתי' לחוד משוי לי' מוקצה דכיון שמ"מ לא הי' יכול לפחות וליקח הפירות אסח דעתו ואסור משום מוקצה וכנ"ל וע"ז תירץ שפיר דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן לא חשוב מוקצה מצד זה דביה"ש יכול הי' לפתוח דהו"ל ספק דרבנן דכיון דלא חשוב מוקצה מחמת איסור שאין האיסור בגופו ולא נעשו בסיס לאיסור ורק משום דלא סמכא דעתו אתה בא לדון לא איתקצאי ביה"ש אף אי לילה הי' דמ"מ כיון דאיהו לא ידע והי' בידו לפחות אז לא אסח דעתי' בזמן ההוא עוד מהם ואין לאסור מפאת זה משום מוקצ' וכנ"ל ודוק

אמנם עדיין צריך לפ"ז לבאר הך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן שהביא רבינו רש"י ז"ל לסעד וראי' דלא חשוב מוקצה בכה"ג דהתם האיסור הי' בגופו דגם באיסור דרבנן הוה מוקצה וכנ"ל דכיון דהוי איסור באמת אף דאיהו לא ידע והי' עושה ביה"ש מספיקא לא חשוב מוקצה לחצי שבת אולם אחרי ההתבוננות גם זה נכון לפי מה שבררתי בחידושי גוף הפלוגתא דרבי ורבנן דצריך להבין דבמאי פליגי הרי הלכה מרווחת דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי ושבות דרבנן מותר. ואמרתי בביאור הדבר דהנה כל השבותין דגזרו עליהם הוא משום דלמא יבא על ידי זה לעבור על איסור תור' אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה אין עולין באילן שמא יעלה ויתלוש אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן ויבא להתיר תיקון מנא באיסור תורה וכדומה ומעתה אין לדון להתיר השבותין ביה"ש משום דספיקא דרבנן לקולא דאין אנו באין לדון בזה דשמא הוא לילה ונאסרו השבותין ורק דאנו באים לאסור השבותין ביה"ש מצד אחר דגם ביה"ש איכא גזירת חז"ל גזירה זו בעצמה דיבוא לעבור אז על מלאכה דאורייתא דגם ביה"ש חייב אשם תלוי ורק דמ"מ י"ל דכיון דגם אם יבא עי"ז לעבור אז על איסור תורה לא יעבור על ודאי איסור ורק על הספק לא חששו חכז"ל לגזור משום זה על השבותין וזהו א"כ פלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו גם משום חשש ספק או רק משום חשש ודאי איסור תורה. ויומתק בזה לישנא דרבי לא גזרו על שבות ביה"ש דבזמן ההוא לא גזרו כלל כיון שגם אם יבא לידי איסור תורה לא יעבור רק על ספק איסור תורה וכנ"ל ומעתה לדידן דקי"ל כרבי גם אי ביה"ש לילה הוי לא הי' אסור כלל בעצם דבביה"ש לא גזרו כלל. ולכך בהך דטבל לא איתקצאי כלל ביה"ש ואין לאסור משום מוקצה דשמא עוד בזמן שהי' אצלינו ביה"ש הי' לילה ומכל מקום לא איתקצאי והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת ואף דספיקא הוא מ"מ הו"ל רק ספק מוקצה דקיי"ל להקל וכנ"ל משא"כ בשאר איסור דרבנן דרק מטעם ספק דרבנן להקל קאתינן וכיון דלא בעינן רק שיהי' איתקצאי בתחילת כניסת הלילה ואז היה איסור באמת והוי מוקצה מחמת איסור וכנ"ל דאף דאיהו לא ידע והי' עושה מספיקא הוי מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לאו בדעתו תליא מילתא והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל דעיקר הראי' שהביא רש"י ז"ל מהך דטבל היא רק דלא נימא דכיון דאין לעבור על השבותין ואיסור דרבנן ביה"ש רק לצורך גדול וכמבואר בפוסקים ז"ל לא סמכא דעתי' וחשיב איתקצאי ביה"ש וכמובן ודו"ק. ועיי' בתוס' דנאדי מפירש"י ז"ל וכתבו דהך דנוטל ממקום הפחת אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה וצ"ל לדעתם דלא ס"ל לחלק בין היכי דהאיסור הי' בגופו להיכי שהאיסור הוא ע"י דבר אחר דבין כך ובין כך מוקצה מחמת איסור הוא ודמי א"כ לסל לפני אפרוחים ומוכני שיש עליו מעות דהוי מוקצה אף דלא הוי רק איסור דרבנן וכאשר בררתי דבמוקצה מחמת איסור לא שייך לומר דלא איתקצאי ביה"ש וכנ"ל אלא שהם ז"ל לא ירדו לחלק בין איסור דרבנן לשבות וכמ"ש ונדחקו לחלק לישב הך דטבל דעבר ותיקן מתוקן עיי' בדבריהם ז"ל ולפע"ד חילוקי היא הנכון בעזה"י. והנה הרשב"א ז"ל אהא דאמרי' בש"ס דביצה דף כ"ה בנכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום דאסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דהא דלא אסור לכל משום מוקצה. היינו משום דשל עכו"ם אין צריך הכן ומשום זה העלה דאם הפירות של ישראל באמת אסור לכל משום מוקצה. ולכאורה יפלא דהרי במחובר מבואר שם דאסור לכל משום מוקצה הרי דגם בשל עכו"ם אמרי' מוקצה. ועיי' רש"י ז"ל שם ומה בין זה לזה ועיי' בפוסקים ז"ל שכתבו לענין קמח מן העכו"ם שנטחן היום דמותר היכי שהביא בשביל עכו"ם דמוקצה לא הוי משום דחזי לכוס או לעשות קליות אבל בלא"ה הי' אסור משום מוקצה אף דהוה של עכו"ם ובהך דח"ל הביאו דברי הרשב"א ז"ל להלכה וכבר נתחבטו בזה האחרונים ז"ל ולא מצאו מענה מתקבלת על הלב

אמנם עפ"י הדברים האלו אמינא דהרשב"א ז"ל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל קאי דלא חשיב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור הוא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור ולא כשדבר אחר גורם. ורק דמ"מ מצד אחר אסור משום מוקצה דאסח דעתי' מיני' וכמו שבררתי והעיקר ג"כ מה שיצא הרשב"א ז"ל לדון בהך דחוץ לתחום משום מוקצה היינו לפ"ז רק משום זה דאסח דעתי' אבל לא משום מוקצה מחמת איסור כיון שלא הוי האיסור בגופו ורק מפאת אחר. ואף דתחומין לא הוי רק מדרבנן והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת דביה"ש לא איתקצאי דאז הי' יכול לילך שמה דספיקא דרבנן להקל ולא אסח דעתי' אז דרק במוקצה מחמת איסור אמרי' מוקצה גם באיסור דרבנן דלא בעי' רק שיהי' מוקצה רק עם כניסת הלילה ואף דאיהו לא ידע והי' מותר איפוא מספיקא מ"מ כיון שבאמת אסור הי' הוא מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לא בדעתו תלוי וכנ"ל לשיטת רש"י ז"ל בהך דנוטל ממקום הפחת מ"מ שפיר דן הרשב"א ז"ל דבהך דחוץ לתחום סתמא קתני אף שהי' רחוק שלא הספיק זמן ביה"ש לבוא שמה וגם ביה"ש אסח א"כ דעתי' מיני'. וע"ז שפיר כ' הרשב"א ז"ל לתרץ ולחלק בין ישראל לעכו"ם דבשל עכו"ם אינו צריך הכן וכוונתו היינו לדעתי דאף בהך דמחובר וכדומה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם. ז"א רק במוקצה מחמת איסור דלאו בדעת האדם תלוי דאף גוי לא ידע שהוא איסור מ"מ כיון שהי' איסור הו"ל מוקצה. וכיון דתלוי בעצם האיסור אין חילוק בין ישראל לעכו"ם משא"כ בהך דחוץ לתחום דאינו בכלל מוקצה מחמת איסור לדעתו ז"ל כיון שאין האיסור בגופו ורק משום דאסח דעתי' קאתינן עלה וכיון דרק מחמת דעתו קאתינן לחשבו מוקצה והיינו דעת הבעלים דדעתו היא עיקר וכמבואר בפוסקים ז"ל אין לחוש בשל עכו"ם דעכו"ם לא אסח דעתי' מיניה

ועפ"ז נכונים דברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו שכתב על הא שהביא הב"י בשם הרשב"א ז"ל דישראל ששיגר דורון לחבירו עיו"ט ע"י גוי ונתעכב העכו"ם בדרך והביאו ביו"ט מחוץ לתחום דמותר דמיירי שהי' דעתו עליו מאתמול דאי לאו הכי הוי לי' מוקצה כיון דהוי של ישראל ותמהו מאי מהני דעתו עלי' למוקצה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דלא חשיב מוקצה מחמת איסור וכנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל