ברכת רצ"ה קפ

המצוה וכמו כן ה"ה בשאר מצות ויש מקום א"כ לדעת גדול האחרונים המג"א ז"ל כן עלה על לבי

אולם אחר ההתבוננות והעיון עדיין יש לעורר דהנה כבר נודע דעת רש"י ז"ל ודעמי' דגם יו"ד ודל"ת הלמ"מ המה ועי' ברשב"א ז"ל מ"ש לישב מה שהקשו רבותינו בעלי התוס' מהא דאמרינן בש"ס דשבת דף כ"ח אלא לרצועותיהן דלא נפקא מקרא דבפיך דאף דדלת ויו"ד הלמ"מ מ"מ כיון דלא הוי כתב רק קשרים לא נפקא מבפיך ולדעתי' ז"ל צ"ל דהא דקרי לה הש"ס לרצועות רק תשמישי קדושה הוא משום דאף דיש עליהם אותיות ה' מ"מ הם עצמם ל"ה גוף הקדוש' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דגם גוילין של ס"ת לא חשוב גוף הקדוש' ורק הכתב הוא הקדוש' ורק אגב הכתב הוא דקדשי אזיל ליה הכתב אזלא קדושתן. ויש לי בזה אריכות דברים בסוגיא דהזמנ' מלתא הוא ואכ"מ הביאור. ולפ"ז י"ל דפסול דבר טמא לרצועות הוא ג"כ מטעם שהיא עיכוב לחלות גוף הקדוש' דהיינו הקשרים שהן בעצמן לפ"ז גוף הקדוש' ולא משום קדושת הרצועות שהמה רק תשמישי קדושה ושפיר א"כ אין ללמוד שופר ושאר מצות מתפילין די"ל דכמו דתשמישי מצוה קיל מתשמישי קדושה כמו כן גוף המצוה קיל מגוף הקדוש' ואין לדמות מצוה לקדוש'. ואני מוסיף לומר עוד דאף לשיטת התוס' ודעמי' ז"ל דיו"ד ודל"ת לאו הלמ"מ נינהו ומה"ט לא הוי הרצועות רק תשמישי קדוש' מ"מ י"ל דפסול בהמה טמאה הוא משום גוף הקדוש' והיינו שהוא מניעה לחלות גוף הקדוש' דהיינו קדושת התפילין עצמן דאף שכבר נכתבו הפרשיות ונעשו הבתים עם השי"ן אשר עליהם מקודם שנתן לתוכן הרצועות וכבר חלה מקודם עליהן הקדוש' מ"מ נתוסף עליהן קדושה עם הנחתן מה שלא הי' מקודם. וראי' ברורה לזה מהא דאמרי' במנחות דף ל"ד דאין עושין מתפילין של ראש תפילין של יד משום דהו"ל הורדה מקדוש' חמורה לקלה ומחלק התם בין עתיקי לחדתא דרק בשכבר הניחם חשוב הורדה הרי דעיקר הוספת הקדוש' נעשה בהנחתם וכן הדין גם בשל יד לענין לעשות מהן מזוזה ועי' כ"ז בש"ס ופוסקים ואין ראי' א"כ מקדוש' למצוה וכנ"ל

אולם עדיין יש מקום בראש לומר לפמ"ש בחידושי דיש לומר דהא דתשמישי קדושה צריכין גניזה ותשמישי מצוה נזרקין אין הטעם משום דקילי מצוה מקדוש' ורק משום דל"ד התשמישים זה לזה דתשמישי קדושה הי' מונח עליהם או בתוכן הקדוש' משא"כ תשמישי מצוה כגון שופר ולולב וכדומה ענין תשמישם הי' רק שע"י נעשה המצוה והמה הי' הגורמים לעשות המצוה ע"י האדם היינו קול השופר והנטיל' בהלולב ותשמיש כזה באמת גם בקדוש' אינו מוריד קדושה להמשמשים ומה"ט לא מצינו שיהי' על הקולמס שכותב בה סת"מ דין תשמיש קדושה כפי העול' על זכרוני נמצא להפוסקים להיפך בפירוש שמותר לכתוב בהקולמס של סת"מ דברי חול וכעת נשה מזכרוני מקומו איה וע"כ משום שאין על הקולמוס דין תשמישי קדושה וע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ הי' לנו להצריך קולמוס אחרת לכתיבת ה' משום שלא תהי' הורדה מקדוש' חמורה לקלה וע"כ דהטעם כנ"ל דכיון דהקולמוס אינו רק גורם להקדוש' לא חשוב בשביל זה תשמיש קדושה ממש שתהי' ותחול עלי' קדושה ואין ראי' א"כ מזה דמצוה קיל מקדוש' וכשאנו דנין איפוא לענין גוף המצוה וגוף הקדוש' אין לנו ראי' לומר דגוף המצוה קיל מגוף קדושה דחילוק התשמישין מטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל [ויש לי בזה הרהורי דברים בענין בהכ"נ שכ' הרמב"ן דל"ה עלי' רק דין תשמיש מצוה אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינ'] ויש מקום א"כ לדמות לענין הבא מהטמא שאר מצות לתפילין אף אי נימא כנ"ל דבתפילין משום שהיא מניעה לחלות גוף הקדוש' קאתינן עלה אולם יען כי מ"מ לא מצינו בש"ס גילוי לזה דקדושת מצוה חמור כמו קדושה הוסיף הר"ן ז"ל דמצד הסברא עכ"פ מצות שופר איננו קיל מקדוש' כיון דלזכרון קאתי וכלפנים דמי וכמבואר בש"ס דר"ה שם ומ"מ צריך היקשא דאיתקש כל התור' לתפילין דאל"ה היינו אומרים דבתפילין דוקא דינא הכי דגזה"כ הוא בתפילין. ודברי המג"א והר"ן ז"ל מתאימים המה ויצא לנו א"כ מזה דרק בשופר י"ל דאסור מבהמה טמאה כיון דלזכרון קאתי אבל בשאר מצות אין הדבר ברור עוד אי חמירי קדושתן כמו קדושת תפילין וכנ"ל גם לדעת המג"א ז"ל וכיון שכן בנר חנוכה שהוא רק מצוה דרבנן אין לאסור דבר טמא גם לדעתם ז"ל אחרי שאין איסורו ברור וכמ"ש. ובלא כל זאת מצד הסברה אמינא לחלק בין שופר לשאר מצות דרק שופר אנו יכולין ללמוד מתפילין ומשום דכיון דדבר טמא אינו מצד איסורו דהרי עור נבילה וטריפ' לא פוסלתו התור' וגם אין על העור שום איסור הדעת נוטה א"כ דרק היכי דבעינן דבר מהבהמ' דוקא וכל שאר דברים פסולים וכגון בתפילין דבעי' עור דוקא אמרה תורה דעור בהמה טמאה אין לה חשיבות הלזו אבל מ"מ אין לומר דהיכי דלא בעינן דבר מיוחד שיגרע דבר הבא מהטמא מכל שאר דברים דזה אין לנו ללמוד מתפילין ואין ללמוד א"כ רק שופר דבעי' דוקא קרן בהמה ולא שאר דברים זהב וכסף וכדומ' דהיכי שהוא מטמא בטלה חשיבתו ולא עדיף משאר דברים. ובזה אמינא ליישב דברי רש"י ז"ל מגילה דף כ"ד שפירש במשנ' שם בציפן לתפילין זהב הרי זה דבר חצונים דפסול מקרא דמפיך מן המותר בפיך ולכאור' אין הבנה לדבריו ז"ל דהרי זהב באמת מין המותר הוא ולא מצינו בש"ס לפסול מבפיך רק עור בהמה טמאה. ובלמדי ש"ס מגיל' אמרתי דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאמרה תורה בפיך מהמין המותר בפיך גלתה תורה דבעי' שיקח דבר שיש בו טמא וטהור משא"כ זהב דאין בו מין שאינו מותר [ובזה אמרתי לישב מה שנתקשיתי דהרי בש"ס דקידושין דף ל"ה קאמרי' דלכך הוקשה כל התור' כולה לתפילין דכתיב והיו לאות כו' למען תהי' כו' בפיך חזינן א"כ דסבר הש"ס דתורת ה' היינו כל מצות התור' ולא התור' ממש וא"כ יהיו צריכין כל המצות להיות ממין המותר בפיך ומש"ס דשבת שם מוכח להדיא דרק כתיבת סת"מ צריכין להיות ממין המותר וגם רצועות של תפילין אי לאו דלא הוכשרו הי' מותר גם מטמא'. ולפי הנ"ל יש לומר דלענין הך דבפיך עכצ"ל דהך דתורת ה' היינו רק כתיבת התור' ולא מצות התור' כיון דמבפיך ממעטין כל דבר שאין בי מין טמא ועדיין צ"ע] אולם באמת זה דוחק דמנ"ל לפרש כן ולפי הנ"ל א"ש דכיון דמיעט' תורה עור בהמה טמאה ע"כ דבעי' עור דוקא לכתיבת סת"מ או להבתים שיש עליהם שי"ן דאין סברא שיגרע עור בהמה טמאה מכל שאר דברים וכנ"ל ודוק

עתה נבוא לדבר מענין ביטול ברוב אשר רצה כבודו לדמות לטומאת משא דאף שנתבטל' הנביל' ברוב מ"מ מטמא במשא ורק שאינו מטמא במגע ויען כי הלכה זו מהלכות עמומות הוא אמרתי לכאור' כפי ענ"ד הנה לפי הנרא' בהשקפ' ראשונ' ס"ל להש"ס דכל דבר המתבטל ברוב לא נתבטל ממציאותו שנא' שהמיעוט כמו שאינו וכמאן דאיתא דמי. ובאיסור שנתערב ברוב היתר א"כ לא נתבטל האיסור שנא' שאין כאן איסור ורק דעיקר הוא דמותר הוא משום דאמרי' אכל אחד שהם מהרוב והא דהוצרך בכ"מ בש"ס ענין ביטול הוא משום דאל"ה לא היינו הולכים אחר הרוב משום דהו"ל קבוע דקיי"ל דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי ולענין זה מהני הביטול ברוב שיתבטל תורת קבוע אבל מ"מ לא נתבטל האיסור ממציאותו