ברכת רצ"ה קעח

במינם אבל במין במינו בכה"ג אינו בטיל מה"ת דזה דמי שפיר להך דדם הפר והשעיר ורק דכל שמי המעין מרובים לא נעקר ונתבטל תורת מעין ומטהר בזוחלין. אבל לא שייך קמא קמא בטיל דלא שייך ביטול דהוי היתר בהיתר ולא בטיל מה"ת במין במינו וכנ"ל ודו"ק

והנה לכאורה לפ"ז אין אנו צריכין לבוא לזה דחשיב בכה"ג היתר בהיתר דבל"ז כיון דא"צ לבוא מתורת ביטול ורק משום דלא תיעקר שם מעין קאתינן עלה לא שייך ביטול דהוי היתר גמור מקודם וכנ"ל לדעת החולקים ז"ל. אולם באמת זה אינו רק לדעת החולקים דלדעתם אין נ"מ כלל בהביטול עתה דבמקום מהלכו מתחילה אף שרבו הנוטפין לא איכפת לן וגם לענין מקום שנתרחב א"צ לבוא מתורת ביטול עתה דכל שלא רבו הנוטפין הוי לי' זה וזה גורם וכנ"ל לדעתם ז"ל. משא"כ לדעת הפוסקים ז"ל אלו דעכצ"ל דס"ל דבזה אין להתיר מטעם זה וזה גורם כיון דחק התורה הוא על ההיתר דמעין מטהר גם בזוחלין א"כ שפיר יש נ"מ בהביטול שיטהר גם במקום שלא הי' מהלך מתחילתו דאי לא בטיל הו"ל הוית המקוה גם ע"י הנוטפים וכל שיש נ"מ כעת לא שייך לומר דהוי היתר גמור וכמובן וכנ"ל בפת שאפאה עם הצלי דאין נ"מ לענין הפת עצמה רק לענין שיאכלנה בכותח ומ"מ לא אמרינן דלא שייך ביטול כלל דהוי היתר גמור. הארכתי קצת בזה ולא כתבתי בפשיטות דממקומו הוא מוכרע דס"ל להנך פוסקים דבכה"ג כיון שאין הנוטפין פסולין ורק שאינם מטהרין רק באשבורן הו"ל היתר בהיתר ולא בטיל דהרי לדעתם ז"ל גם כשהזוחלין מרובין על הנוטפין אינו מטהר במקום שנתרחב רק באשבורן. ואם נאמר דשייך בזה ביטול נתבטלו הנוטפין לגמרי והו"ל כולו זוחלין. דמזה אין ראי' רק דס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל דלא בטיל בכה"ג מדרבנן אבל אין ראי' דלדעתם ז"ל בכה"ג במין במינו לא בטיל מה"ת די"ל דהא דבעינן אשבורן ברוב זוחלין במקום שנתרחב לדעתם אינו רק מדרבנן. אמנם מהא דלא אמרי' קמא קמא בטיל מה"ת אף ברובו ולא נחוש לספיקא יש ראי' דס"ל דבכה"ג במין במינו לא בטל מה"ת דמ"מ אין לומר דחשיב עתה היתר גמור כיון שיש נ"מ בהביטול שיטהר במקום שנתרחב מה"ת והבן כי קצרתי

ועדיין יש לעורר לפ"ז לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דלדעתם עכצ"ל ולפרש התוספתא דמעין שריבה עליו דמחלקינן לענין שיטהר בזוחלין בין מקום שהי' מהלך מתחלתו למקום שנתרחב דהאי ריבה היינו שריבה המים ומ"מ עדיין מי המעין רובו דהרי סתמא קתני ריבה עליו ומשמע אפי' שאובין והשאובין הו"ל פסול מים והוי לן לומר דנתבטל ברוב מי המעין וגם במקום שנתרחב למה אינו מטהר בזוחלין דכיון דנתבטל הו"ל כולו מי מעין וכנ"ל. אמנם גם בזה נכון דלענין פסול השאובין א"צ לבוא לתורת ביטול דנטהרו בהשקה וכנ"ל לדעתם ז"ל ורק משום דהוי נוטפין קאתינן ולזה לא מהני ביטול דהו"ל היתר בהיתר וכנ"ל ודו"ק. והנה לפי הנ"ל אם נחליט כפי סברותינו דבהך דנוטפין לא שייך להתיר מטעם זה וזה גורם כיון דחק התורה הוא על ההיתר דמעין עמש"ל [באמת כי מלבד שהסברא בעצמותה הוא נכונה וברורה למשכיל על דבר להבינו לאשורו יש ראי' לזה מהא דנקטו כל הפוסקים ז"ל לענין היתר שאובין מה"ת שהי' כ"א סאין מי מקוה ולא אמרו דגם בכ' מותר מטעם זוז"ג דעיקר פסול שאוב מה"ת הוא משום דלא הוי הויתה ע"י טהרה וכשהוית' היא ע"י שני גורמים הו"ל זה וזה גורם ומותר וע"כ דכיון דחק התורה היא בההיתר שיהי' הויתם ע"י טהרה בעינן שיהי' כל הויות המקוה בטהרה וכמ"ש] ע"כ צריך לפרש כדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דהא דמחלקינן בין מקום שהי' מהלך בתחילתו ובין מקום שנתרחב מיירי במיעוט נוטפין וברובו גם במקום מהלכו אינו מטהר בזוחלין דאין טעם להתיר במקום שנתרחב גם במיעוט נוטפין כיון שהוית המקוה הי' גם ע"י הנוטפין וזוז"ג אסור בזה דבעינן שכל הויות יהי' ע"י מי המעין וכנ"ל וגם מטעם ביטול אין להתיר מדרבנן עכ"פ דהוי לי' בכה"ג היתר בהיתר וכנ"ל בשם הרי"ף ז"ל בהך דפת שאפאה עם הצלי ואדרבה ממקומו מוכרע דבנ"ד דהוי מב"מ גם מה"ת לא מהני ביטול בכה"ג דאל"כ לא הי' לחוש לספיקא דשמא ירבו הנוטפים דמה"ת קמא קמא בטיל אף ברובו ועתה רוצה לומר ג"כ דמה"ת לא חשיב היתר בהיתר בכה"ג ואין לומר דבעת ההוא הי' היתר גמור ול"ש ביטול כיון דיש נ"מ לענין שיטהר בזוחלין מה"ת גם במקום שנתרחב ודמי לפת שאפאה עם הצלי דכיון דיש נ"מ לענין שיהי' מותר לאכלה בכותח אף שאין נ"מ לענין הפת עצמה עתה בטל מה"ת וכנ"ל א"ו דיש חילוק בין מבשא"מ למין במינו דבמב"מ גם מה"ת לא מהני ביטול וכנ"ל. ואין לפ"ז מקום להעמיד דעת החולקים ז"ל רק עפ"י דברי המרדכי ז"ל שהבאתי דעיקר הטעם דמקוה אינה מטהר רק באשבורן משום דמקוה היינו אשבורן דלפ"ז חק התור' נאמר בהאיסור דמקו' לא מטהר רק באשבורן ושפיר י"ל דזה וזה גורם מותר עמש"ל וגם בזה יש לגמגם עוד וכמובן למבין

עוד אמינא להביא ראי' וקצת עזר לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דלדעת החולקין ז"ל דכל שלא רבו הנוטפין מטהר בזוחלין גם במקום שנתרחב יקשה דאמאי קתני בהך דריבה עליו דאינו מטהר רק במקום שהי' מהלך מתחילתו דגם במקום שנתרחב קודם שרבו הנוטפין הו"ל למימר דמטהר בזוחלין ואמאי בעינן שיהי' מהלך מתחילתו דוקא ונצטרך לדחוק לדעתם ז"ל ולומר דמיירי שלא התרחב עד שהיו רוב נוטפין וזה דוחק דבתוספתא סתמא קתני. עוד נראה להביא ראי' לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל מהא דתנן בפ"א דמקוואות משנה ז' מעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא וכבר נתקשה בזה הר"ן ז"ל דאי בטל ממנו תורת מעין למה מטהר בכל שהוא ואי לא למה לא יטהר גם בזוחלין ונדחק לומר דמילי מילי קתני דבמקום שנתרחב אינו מטהר רק באשבורן כמקוה וכמו כן אינו מטהר בכל שהוא ובמקום שהי' מהלך מתחילתו מטהר בכל שהוא וה"ה דמטהר גם בזוחלין דתורת מעין עליו. ובאמת זה דוחק גדול. ונאמר אך לישב לחומר הנושא וכמובן. אולם לדעת הפוסקים ז"ל אלו א"ש והתבונן דמתני' מיירי שעדיין מי המעין רוב ורבו עליו מים שאובין היינו שריבה המים. ולענין הטבילה במקום שנתרחב אמרי' דאינו מטהר אלא באשבורן. וכמו שבררתי לדעתם ז"ל דכיון דלא שייך כאן ביטול דהוי כה"ג היתר בהיתר במב"מ הו"ל גם הוית המקוה גם ע"י הנוטפין. ואין לטהר בזוחלין רק באשבורן. ועמש"ל דאין לחלק בזה בין היכי שהמיעוט הוי מי גשמים להיכי שהוא שאובין. דאף שהשאובין המה פסול מים מ"מ יש ביטול בכה"ג דאין לדון כלל על פסול שאובים דנטהרו בהשקה ורק משום דהוי נוטפין קאתינן וזהו חשיב היתר בהיתר וכנ"ל והנה הא דלא אמרי' להתיר מטעם זה וזה גורם בררתי דלא שייך היתר זה וזה גורם רק היכא שחק התורה בא לענין האיסור כגון בערלה שאסרה תורה הפרי הבאה מנטיעה חדשה דבזה אמרי' שהתורה לא אסרה רק כשכולו בא מכח זה אבל זה וזה גורם מותר משא"כ היכי שחק התורה בא לענין ההיתר וכנ"ד שאמרה התורה דמעין מטהר אף בזוחלין דבזה אמרי' להיפך דכוונת התורה רק כשכולו בא מכח מי מעין עמש"ל. ומעתה אמינא דזה לא שייך רק לענין דאינו מטהר בזוחלין משא"כ לענין שיטהר בכל שהוא דהא דבמקוה בעינן גם למחטים וצינורות