ברכת רצ"ה קע

אולם אחר העיון וההתבוננות גם זה ליתא. דבשלמא בשטר חוב שפיר י"ל כנ"ל דאף דלא נכתב שם המלוה חשיב מוכח מתוכו דמחייב ומשעבד עצמו לכל המוציא דמה לי אם מחייב עצמו לאיש פרטי או לכל דמפיק שטרא דכל המוציא השט"ח הוא האיש אשר נשתעבד ונתחייב לו משא"כ בגט דבעינן שיהי' נכתב לשם האשה אשר רצונו לגרש וכל שכותב לאיזו שירצה יגרש אינו גט דאין ברירה פשיטא דזה ל"ח מוכח מתוכו. דכיון דאין אתה יכול לומר שמגרש לכל מי שתוציא הגט ורק לאשה אחת אשר נכתב הגט לשמה כשאינו מבורר א"כ מי היא המגורשת לא חשיב מוכח מתוכו וז"ב באין פקפוק. והדרא לפ"ז א"כ קושיא לדוכתא דאף אי נימא דלא חיישינן לנפילה דיחיד ושני יב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים מ"מ ז"א רק בשט"ח דזה חשיב שפיר מוכח מתוכו ששעבד עצמו להמוציאו אבל בגט למה יועיל לר"מ דבעי מוכח מתוכו כיון שמ"מ אינו מבורר מי היא המגורשת שנכתב הגט לשמה: ואשר אני אחזה בזה. דבאמת אנו צריכין להבין מאין הרגלים לומר דלר"מ דס"ל דעידי חתימה כרתי ועיקר תלוי בח"י העדים דבעינן משום זה שיהי' מוכח מתוך הגט המגרש והמגורשת ולא מהני גם כשהעדים מעידין ויודעים בבירור מי הם. והנראה בביאור הדבר לדעת התוס' ודעמם ז"ל דכיון דר"מ ס"ל דהך דוכתב אחתימה קאי ע"כ דה"ט דאף דלשון וכתב מורה דקאי אכתיבת הגט מ"מ ס"ל לר"מ דעיקר תלוי בחתימת העדים והיינו משום דס"ל דאזלינן בתר גמר הכתיבה דהיינו חתימת העדים שגומרים הגט דעידי חתימה כרתי והם א"כ גומרין הגט וע"כ א"כ צ"ל דס"ל דבעינן שיהי' מוכח מתוכו כל הכריתות דאם לא כן אין חתימת העדים גומר הגט. ולפ"ז אין להוכיח מזה רק דבעינן שיהי' מוכח מתוך הגט כל כך עד שבחתימת יד העדים יהי' נגמר כתיבת הגט שיהי' כריתות וגט גמור ומבורר כשינתן להאשה. דעיקר מה שאנו דנין הוא רק שיהי' נגמר בזה הכתיבה והיינו אחר שינתן הגט לידה יהי' הגט בעצמו מוכיח הגירושין וכל אם כן שאחר הנתינה והוצאת הגט מתחת ידה אין חשש שזו אינה המגורשת וכגון דהך דשמותיהן שוות א"נ דלא חיישינן לנפילה דיחיד שפיר הוי גט גם לר' מאיר והבן זה

וע"פ הדברים האלה והחזיון הזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי בחי' דבנותן גט לאחר זמן שאין הגט חל מעכשיו דיהי' הגט בטל לר"מ היכי שבנתיים הוחזק שני יב"ש בעיר הזאת מה דלא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן ול"מ לדעת הפוסקים דהך סוגיא דכתובות דף פ"ו דהרי זה גיטך ולא תתגרש בו אלא לאחר ל' יום דמגורשת בהניחתו בצדי ר"ה אף שלא הי' מונח בחצרה במעכשיו מיירי אבל בלי מעכשיו בעינן שיהא הגט בעת חלותו בחצרה ממש דרק בתר חלות הגט אזלינן אלא אף לדעת הסוברים דהך דכתובות גם בלי מעכשיו מיירי ומשום דגם בלאח"ז מהני הנתינה הראשונה שלא יצטרך שיקנה לה חצירה בעת חלוחו של הגט מ"מ כיון דעיקר חלות הגירושין היא לאחר זמן למה לא יצטרך שיהי' אז מוכח מתוכו לר"מ. ולכאורה עלה על לבי לומר דכיון דעיקר הטעם דבהוחזק שני יב"ש ל"ח מוכח מתוכו משום דאין אנו יודעין דשמא יב"ש האחר גירש את אשתו וא"כ כשרק אח"כ הוחזקו שפיר הוי מוכח מתוכו דהרי יודעים אנחנו ע"י הזמן שבגט שיב"ש זה הוא המגרש שעדיין לא הי' אז בעיר יב"ש אחר: אמנם עדיין יקשה הא דאמרינן לר"י הרי זה גיטך אם מתי מגורשת דזמנו של שטר מוכיח עליו דאם הי' כוונתו שיחול הגט לאחר מיתה למה כתב הזמן דהרי ע"כ היה צריך לכתוב הזמן אף שלא היה בדעתו רק שיחול לאח"כ מחשש דשמא יתחזק בנתים עוד יב"ש ולא יהי' מוכח מתוכו דלכתחלה בעינן שיהי' הגט כשר גם אליבא דר"מ וכמבואר בפוסקים וביחוד דיקשה לדעת הפוסקים הסוברים דגם לדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי מ"מ היכא דליכא ע"מ ורק עדי חתימה בעינן מוכח מתוכו כמו לר"מ ע"ע מ"ש לבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל בהך דכתב על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בע"מ דבע"ח גם לדידן פסול כיון דאינו מוכח מתוכו: וא"כ בכה"ג פשיטא די"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו וכנ"ל ואין לומר דאין ה"נ דא"כ יקשה הא דאמרינן בש"ס דגיטין דף פ"ה בהך דאתקין רב בגיטא כו' מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולמה לא קאמר דרב תיקן משום כה"ג דליכא עידי מסירה ורק עידי חתימה דלא שייך לומר לפ"ז דזמנו של שטר מוכיח עליו וכנ"ל דצריך הזמן מחשש דשמא יתחזק אח"כ שני יב"ש ונרויח בזה דלא נצטרך לומר דרב לב"ד טועין חייש דבאמת רב ס"ל דהלכה כר' יוסי ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבררנו דעיקר הא דאמרינן **(מלחמות אריה יוצא מתחת ידו בודאי הוא המלוה מ"מ בגט פסול דכיון דהוכחה זו אינו הוכחה מתוך הגט רק הוכחה מבחוץ לא מהני דבגט בעינן שתהא הגט עצמו מוכיח מתוכו דוקא. אבל כשנכתב שם האשה בגט אך יש שתי נשים ששמותיהן שוות בכה"ג שפיר מהני הוכחה מבחוץ מחמת שהחסרון מה שיש להסתפק מי היא האשה המתגרשת הוא ג"כ רק לסיבת איזה מקרה והזדמנות מבחוץ מחמת שאנו ידעינן שנמצא שיש להמגרש עוד אשה ששמה כשם המתגרשת דלולא הידיעה הלזו הי' מוכח מתוך הגט שהיא היא המתגרשת. דבכל הגיטין והשטרות אין לך הוכחה יותר מזה. וכיון דכל עיקר גרעון של ההוכחה מתוכו היא מבחוץ נגד זה סגי אי איכא הוכחה מבחוץ ע"י הגט שזאת היא האשה המתגרשת ולא אחרת מחמת שהגט הוא בידה. אך אם נימא דשני יוסף ב"ש אין מוציאין שט"ח על אחדים ולא חשוב הוכחה כלל מה שהשטר הוא בידו מחמת דחיישינן לנפילה. גם בגט לא מצי מגרש אפילו בעדי מסירה דליכא הוכחה ע"י הגט אפילו מבחוץ שזו היא המתגרשת ול"ח מוכח מתוכו זהו ביאור הענין לפע"ד ודו"ק. ובזה נרווח לנו לישב מה שעמדתי בעת למודי מה שהקשו התוס' שם דלמאי דחיישינן לקמן לשתי שוירי איך יוכשר לר"מ כל גיטין דעלמא דהא לא משכחת גט שיהא מוכח מתוכו. והקשיתי ע"ז דמאי קושיא דלמא סבר כרבא דסבר שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים דל"ח לנפילה כיון דהשטר יוצא מתחת ידו וא"ל דמ"מ יש חשש שמא קבלה גט מאיש אחר ששמו כשם בעלה דז"א דהא שפיר יש לומר לדידי' דאין מגרשין אלא א"כ יכירו עידי מסירה שזה הוא בעלה ואע"ג שהתוס' כתבו שם דאין זה תקנה טובה מ"מ אין הדבר רחוק כל כך שיקשו דלא משכחת לה כל גיטין דעלמא. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דלרב הונא דסבר דחיישינן לשני שוירי וע"ש בתוס' כ"ז ד"ה חיישינן דה"ה דחיישינן לשני יוסף ב"ש וכיון דחיישינן בעלמא אפי' אם לא הוחזקו. א"כ מה שנכתב שמו ושמה בגט אין הוכחה כלל מי המה המגרש והמתגרשת דבכל העולם יש הרבה בשמות הללו. שוב אינו מוכח מתוכו כלל ולרבא דס"ל דאם נימא דשני יוסף ב"ש כו' מוציאין מצי לגרש את הגדולה הוא רק אם נימא דל"ח לשני שוירי דאז בכה"ג החסרון רק מבחוץ ולא מתוך הגט כמו שבארתי אבל אי חיישינן לשני שוירי לא מהני כלל מה שנזכר שמותיהן בגט דאכתי לא חשוב לענין גט מוכח מתוכו מי המה המגרש והמתגרשת ולהכי לא משכחת כל גיטין דעלמא ודו"ק כי הדברים נכונים בעזה"ש:)**