ברכת רצ"ה קסח

ושם בנם הכל הי' כאשר אמר. ולאשר הענין הוא מקום עיגון גדול ניתן הגט הזה וליתר שאת כתבו הסופר והעדים הנ"ל גט אחר כתוב כהוגן ונתנוהו ג"כ ליד האשה ע"י השליח הזה בעצמו זה תוכן השאלה. ואבא היום לחוות דעי בעזה"י בענין חמור הלזה ואשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר וזה החלי בעזרתו ית' ועל ראשון ראשון אני בא. הנה בלא כתב כלל שם אבי האיש או אבי האשה דעת גדולי המורים ז"ל דכשר ורק דלכתחלה צריך לכתוב שם האבות אבל בדיעבד וביחוד במקום עיגון מותר ליתן לה הגט להנשא בו. וכן פסקינן להלכה בש"ע אה"ע סי' קכ"ט. אמנם בשינה כגון יוסף בן שמעון שכתב בן שמואל פסקינן להלכה שם סעיף י' דפסול ואף אם נשאת בגט זה תצא. ועיין ברמ"א ז"ל שם שכתב דאף להי"א דלא תצא היינו רק בהוחזק בשם הב' אבל אי לאו הכי תצא. ועיין באחרונים ז"ל שהאריכו הרבה בזה והביאו כל הפוסקים המדברים בזה ללשונתיהם וכי כמעט כולם בפה אחד גזרו דפסול בכה"ג ותצא. וגם מדברי התוס' ז"ל גיטין דף פ' שכתבו לענין שינה מקום הלידה דכיון דאין צריך לכתבו לכן גם בשינה כשר אין ראי' לנ"ד דהתם א"צ לכתוב כלל אף לכתחלה שם הלידה משא"כ שמות האבות דלכתחלה צריך לכתוב ואף דאם לא כתב כשר מ"מ יש לפסול בשינה. **(מלחמות אריה לדעתי יש לעורר מתוס' סוטה ל"ג ד"ה ור' יהודה שהקשו הא דבעינן קריאה בלה"ק מעכבא דהא כמאן לא כר"א ולא כר"ע דתרווייהו ס"ל דקריאה לא מעכבא. וכתבו וא"ל דר"י סבר דדוקא בלה"ק מעכבא אבל אי לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דס"ל דקריאה מעכב עכ"ל. והרי התם נמי דלכו"ע לכתחילה בעינן קריאה ומ"מ כתבו דא"נ דבדיעבד אינו מעכב לא מסתברא למימר דאם שינה וקראה בלשון חול יהי' גרע טפי ומעכב אפי' בדעבד וה"נ דכוותי'. עוד ראיתי להר"נ ז"ל בנדרים ע"ז ע"ב שכתב דנהי בהפרה בעי' לשון מפרש בהקמה בחד מהנך לישנא דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמלתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישנא מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקיי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור ע"ש. מדבריו אלו שמענו דשינוי לא גרע מהיכי דלא אמר כלום. אולם מ"מ י"ל לדעתי דלא דמי דבכל הני השינוי הוא רק במבטא אבל בהענין לא הי' שינוי אבל כששינה שם אבות בגט הוא משנה הענין דוגמא לזה כתב הב"ש בסי' קס"ט סעי"ק כ"ח דאע"ג דקריאה לא מעכבא היינו כשלא קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי גרע טפי ע"ש וה"נ דכוותי' ודו"ק:)** ואין מי שיתיר בשינוי שם האבות רק בעל העיטור ז"ל דס"ל דא"צ לכתוב אף לכתחלה שם האבות ולכן גם בשינה כשר ומדברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו נראה דספוקי מספקא לי' אם צריך לכתוב כלל לכתחלה שם האבות וא"כ י"ל דגם בשינה לענין דיעבד הדבר בספק לפ"ז דהא בהא תליא דכל היכי דצריך לכתוב לכתחילה בשינה פסול וכל היכא דא"צ לכתוב כלל. בשינה כשר ועיין ברא"ש ז"ל בתשובותיו דבשינה שם אביו גם מחשש לעז קאתי עלה ולא משום זה לבד שצריך לכתוב שם אביו לכתחלה ואין ראי' א"כ להתיר גם לפ"ד הרשב"א ז"ל די"ל דא"צ לכתוב שם האבות כלל ועיין כ"ז בדברי האחרונים אשר קצרתי בדבריהם יען אין עוד כל ספרי אתי פה ואני כותב רק העולה על זכרוני עם מעט הספרים אשר אתי: והנה כפי הראות מדברי האחרונים ואף הראשונים ז"ל וכפי המבואר בלשונם עיקר הפסול בשינה שם אבי' הוא פסול דרבנן ואף דגם אם נשאת ס"ל דתצא היינו משום דדמי לשינה שם עירו ועירה דאף רבנן מודו לר"מ דתצא עיין בש"ס דגיטין דף פ' שם. לבד זה מצאתי להב"ח ז"ל שכתב באה"ע סי' קכ"ט שם על הך דתשובת הרא"ש ז"ל דיוסף בן שמעון שכתב יוסף בן שמואל דמיירי שאבי אביו הי' נקרא שמואל דמצינו לאבי אביו שנקרא אביו בן נחור מפיבושת בן שאול ותבואנה אל רעואל אביהן דבזה לא חשיב מזויף מתוכו וכשר מה"ת אבל אל"ה פשיטא דפסול מדאוריתא כיון דמזויף מתוכו עיין בדבריו ז"ל

והנה לכאורה עלה על לבי לומר ולחלק לדעת הב"ח ז"ל בין שינה אבי המגרש לשינה אבי המגורשת וטעמי ונימוקי דהנה בש"ס דגיטין דף כ"ד אהך דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה אמרינן קטנה הוא דלא מצי מגרש בו הא גדולה מצי מגרש בי' אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ואין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מהאחר וממנו נפל ומצאתיו א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש בי' הא ראשון מצי מגרש בי' והא אמרינן ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם אלא מאי איכא למימר בעידי מסירה ור"א הוא ה"נ בעידי מסירה ור"א הוא והיינו דלר"מ אף כשהעדים מעידים לפנינו לא מהני דבעינן מוכח מתוכו ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל שם. לכאורה הקשיתי דכיון דרבא הוי מוקי לה כר"מ א"כ מה בכך דיכול להוציא שטר חוב על אחרים דלא חיישינן שיב"ש האחר אבד ומצאו יב"ש זה דהו"ל נפילה דיחיד מ"מ למה יוכל לגרש בו את הגדולה דכיון דיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות אינו מוכח מתוכו למי נכתב הגט ופסול לר"מ דבעי מוכח מתוכו דוקא והרי אינו מוכח מתוך החתימה אם נכתב הגט לזו או להאחרת: ואמרתי להוכיח לכאורה מזה דגם לר"מ עיקר הוא דבעינן שיהי' מוכח מתוכו היינו רק לענין המגרש שיהי' מוכח שהוא הוא המגרש אבל לא מצד המגורשת והרי גם בשט"ח בעינן שיהי' מוכח מתוכו ובשני יב"ש אף כשמעידין העדים שזה הוא לא הוי' מ"מ רק מלוה ע"פ. ומ"מ אין אנו חוששין רק בשם הלוה אבל לא בשם המלוה ויוכלו לכתוב שטר בלי שם המלוה וכמבואר. וא"כ דעיקר מוכח מתוכו היא לענין נותן השטר והמחייב עצמו וכ"כ בגט הבעל המגרש אבל לא לגבי בעל השטר המלוה או בגט האשה המתגרשת ועיקר הוכחת רבא א"כ היא רק דאם נאמר דשני יוב"ש אינם יכולין להוציא שט"ח על אחרים דחיישינן לנפילה דיחיד גם בגט הוי לי' לחוש לזה ולא מטעם מוכח מתוכו קאתי עלה. ולפי מה דמסיק בעידי מסירה ור"א באמת רק בהך דשמי כשמך כו' צ"ל דר"א היא דלר"מ אף כשעידי החתימה מעידים לפנינו מ"מ פסול משום שאינו מוכח מתוכו מי המגרש אבל סיפא דמצי לגרש את הגדולה גם אליבא דר"מ מתוקמי והיינו כשהעדים מעידים לפנינו דליכא חשש נפילה דלגבי המגורשת לא בעינן מוכח מתוכו וכנ"ל מהך דשט"ח דלא בעינן שם המלוה ואיידי דמוקי לה רישא אליבא דר"א נקט גם בסיפא בע"מ ור"א. ומעתה לפ"ז אמינא בהך דשמו ושמה דאמר ר"י בגיטין דף כ' בהך דיהיב ס"ת לדביתהו למאי ניחוש לה כו' הא בעינן שמו ושמה וליכא דכתב הר"ן ז"ל דגם לדידן דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי מ"מ הגט בטל מה"ת דגם לר"א בעינן ספר כריתות ספירת דברים של כריתות דהיינו שמו ושמה דאי