ברכת רצ"ה קסז

רק קצת. והארכתי בזה ליישב הא דחיישינן לענין טבילה בנהרות בזוחלין בזמן הגשמים משום דשמא רבו הנוטפין על הזוחלין ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ואף דברובו לא אמרינן קמא קמא בטיל מ"מ זה אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' ז"ל ביבמות דף פ"ב ד"ה נתן סאה כו' עיי"ש ולמה א"כ נחוש לספיקא דשמא רבו הנוטפין על הזוחלין. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דנוטפין וזוחלין שניהם כשרים אף שחלוקים קצת דנוטפין אינם מטהרין רק באשבורן מ"מ כיון דהוי מין במינו מה"ת לא בטיל ושפיר מחמירים בספק והבאתי עוד סמוכים הרבה לזה ואין כאן מקום הביאור: ומעתה אמינא דזהו סברת הס"ד דר"ל מיירי במין בשאינו מינו דבמין במינו אין לומר דאיסורין מבטלין זה את זה כיון ששוים בשם איסור ואיסור ואף שחלוקים קצת דזה איסור פיגול וזה איסור נותר וכדומה מ"מ כיון ששוים בשם איסור וגם שוין במין הו"ל לומר דלא שייך ביטול וכנ"ל לענין היתר בהיתר ורק דאחר דאותיב רבא והוכיח דנ"ט ברוב דאוריתא הוצרך לדחוק דר"ל מיירי במב"מ ואף בכה"ג מבטלין זה את זה. וכיון דשינויא דחיקא הוא וכנ"ל לכך פסק הרמב"ם ז"ל כר"א דאין מבטלין זא"ז דבמין במינו לא מהני ביטול כיון ששוים במין ג"כ ובמין בשאינו מינו נ"ט ברוב מה"ת והבן זה: זו"ז מ"ש כ"ת די"ל דכפי שצייר הרמב"ם ז"ל שבלל פיגול ונותר וטמא מטעם אחר אין מבטלין זא"ז דבאשר מבטל אחד את חבירו יהי' היתר וכיון שהם איסורי הנאה זאת בעצמו חשוב נהנה מהאיסור ורק בשני איסורים דישאר איסור י"ל דמבטלין זא"ז. ליתא לדעתי דמ"מ כיון דמבטלין זא"ז אף אי נימא דאסור לו ליהנות מהביטול הזה מ"מ ליכא מלקות דהנהנה מאיסורי הנאה אינו לוקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ח מה"ל מאכלות אסורות ולא יעלה ארוכה א"כ לדברי הרמב"ם ז"ל כאן שפסק דחייב מלקות. וגם בלא זה הנאה זו הו"ל הנאה שלא כדרך הנאתו. ובל"ז לא ידעתי כוונת כ"ת בתירוצו דהרמב"ם ז"ל העתיק דברי ר"ל עיי"ש

נתקשה כ"ת בהא דאמרינן ביבמות דף י"ג דתנא דברייתא ס"ל נשואין מפילין ולכך בכנס הצרה ואח"כ גירש הערוה הו"ל צרת ערוה דהרי בש"ס שם אמרינן דלב"ש צרה מתיבמה דאין איסור חל על איסור ובנשא מת ואח"כ נשא חי אחותה לא אתי אחות אשה וחייל ולא הוי צרת ערוה כלל וכתבו הקדמונים ז"ל דטעמייהו דב"ה הוא דכיון דבעת שנופלת ליבום נפקע איסור אשת איש ואתי איסור אחות אשה וחייל שפיר הי"ל צרת ערוה. וא"כ אף אי נשואין מפילין למה בכנס ואח"כ גירש אין הצרה זקוקה ליבום דבשעת מיתה והנפילה לייבום כבר נתגרשה הערוה ומקודם לא הי' איסור אחות אשה חל כלל. והאריך בזה ולא קלע אל המטרה דאין הטעם לב"ה שבעת הנפילה נעשית צרת ערוה בזיקה ורק דהכוונה הוא דגם מקודם בחיי הבעל חשובה צרת ערוה שאם יבא לזיקה השני' צרתה היא ערוה ליבם ואף שעתה לא חל האיסור אחות אשה מ"מ חשובה צרת ערוה שאם ימות הבעל היא ערוה ליבם. וענין נשואין מפילין היינו שמשעת הנשואין מתחיל הנפילה ליבום. וכל שבזמן אחד מזמן הנשואין היתה צרת ערוה אמרינן בי' כל יבמה שאינו קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה דהנפילה מתחלת מזמן הנשואין וכיון שאם הי' מת אז היתה צרת ערוה גם עתה אף שגירש פטורה כיון שלא היתה ראוי' ליבום בתחלת שעת הנפילה שהוא מתחיל לפ"ז מזמן הנשואין ולא קשה א"כ מידי וכמובן ודו"ק

ע"ד שהקשה כ"ת באחרונה לפי מה שהעלה המח"א ז"ל דלא אמרינן כ"מ דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח רק היכא שלא יועילו מעשיו כאשר יעשה בעצמו. אבל כשיתקיים המעשה בדיעבד ורק שאסור לעשותו לא שייך כלל זה. דלפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס ב"ק דף ק"י אר"ש דאמר אם הי' כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ה"ד אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי ופירש"י ז"ל וכיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. שהרי אף למ"ד טומאה דחוי' בציבור היינו רק לאהדורי אטהורים אבל אם קרב הקרבן כשר וכמ"ש התוס' ביומא דף ז'. ובכה"ג לא שייך כלל זה וכנ"ל בשם המח"א ז"ל ורצה לומר דכיון דמהני שלוחי דרחמנא נינהו היכי שהוא איסור לא עשאתו התורה שליח ואין לו כח כלל א"כ לעשות שליח. הנה תירוצו אי אפשר להאמר כלל דאם כה נאמר יקשה דאמאי א"כ הקרבן כשר בדיעבד הרי לא נתנה לו התורה כח השליחות להקריב וכנ"ל: ובגוף קושיתו לדעתי אין הך דב"ק ענין להך כללא דכל דאיהו לא מצי עביד כו' דש"ס דנזיר רק בשמא ולא בטעמא דהתם הטעם משום דכיון שאין כח להמשלח לעשות אין בידו למסור לשליח כח שאין לו בעצמו. אולם הכא אין הטעם בשביל זה דהרי גם בזקן וחולה בעינן שיכול לעבוד ע"י הדחק ובזה פשיטא דלא שייך טעם זה שזהו חסרון מבחוץ וגט שכ"מ יוכיח שיכול לעשות להסופר שליח לכתוב אף שאין בידו לחלישותו לכתוב ורק דעיקר הטעם הוא מצד אחר דלא נתנה תורה הזכות לכהן להקריב בכל עת שירצה מקרא דובא בכל אות נפשו גו' ושרת. רק כשיכול לעבוד בעצמו אבל כשאינו יכול לעבוד לא נתנה לו התורה זכות זה ליתן אחר תחתיו ורק דמ"מ היכי שיכול לעבוד דיכול בעצמו להקריב בכל עת יכול ליתן זכות זה שיש לו לכל מי שירצה זכר לדבר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ק רק כשמגיע להתופס ג"כ ויכול הי' לזכות לעצמו והבן זה: כזאת ראיתי להשיב לכ"ת על דבריו היקרים ואשאר ידידו ומוקירו דור"ש אוהב התורה ולומדיה: סימן ע בריסק יום ב' ט"ו מרחשון חיים של ברכה לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב הגאון החריף ובקי וידיו רב לו במלחמתה של תורה חכמתו פניו תאירה שמו נודע למשגב מו"ה שמואל נ"י אבד"ק מעזריטש ואגפי' בעהמ"ח ס' משרת משה

מכתבו ה' לנכון השיגה ידי וזה שבועיים הגיע עדי קונטרוסו אשר כוננו ידיו ע"ד הגט שנחלקו בו חכמי זמנינו ומחמת רוב טרדותי השתרגו עלי צוארי לא יכולתי להשיב למעכ"ת על אתר ואחר עד עתה והאמת אגיד כי גם ממנגדו הגיע לידי זה כביר שו"ת בענין זה אולם אחרי ראיתי כי כוונתו רק לקנטר ולענות על רב מצאתי נכון מבלי להשיב לו כל מאום ואך אל מעכ"ת אשים דברתי ואם כי נפלינו בדעתינו הנה זה דרכה של תורה דרכיה דרכי נועם וגם כל נתיבותיה שלום ביחוד בענין כזה התלוי בשיקול הדעת ואשר כבר נחלקו בו הפוסקים זה נוטה לסמוך יותר להקל וזה מיראי הוראה אין מקום לצאת בחרב וחנית ובמקל חובלים ולא נועם. אבקש איפוא ממעכ"ת לשום עינו בכל הדברים הנאמרים בתשובתי זאת ואם יראה כי כנים המה לא יתקע עצמו יותר מדאי לדבר הלכה זו כי זה כבוד חכמים ומאן דכרע בהודאה זקף בשם טוב ואם אין מה לי בזה מעולם אין דרכי להעמיד דברי בכמו אלה בכל עוז השומע ישמע והחדל יחדול כאשר מלתי אמורה למעלה ראש. תוכן השאלה באיש אחד שהוליכוהו בקולר ובא לב"ד ובקש שיכתב גט לאשתו בבולגראי' וכתבו וחתמו עדים כמשפט והבעל מסר הגט ליד שליח להוליך לאשתו. ועתה נודע כי שם אביה אשר כתבו עפ"י הבעל בת יצחק הוא טעות ובאמת שמו אליעזר וזו"ז כל אשר הבעל הגיד להשליח סימנים היינו דירתה