ברכת רצ"ה קסו

ממונו בא בשעת ההיזק וכנ"ל בשם הירושלמי בב"ק שם וא"כ נתחייב על שאר הגדיש משום ממונו שהחיוב הזה בא אח"כ וכנ"ל דבחץ לא אמרינן מנא תבירא תבר ובשלמא במדליק הגדיש בשבת דפטור י"ל דמיירי שהדליק בעצמו כל הגדיש ואיכא חיוב מיתה בכל זמן ההיזק משא"כ ביוה"כ לרנב"ה לדעת הפוסקים ז"ל אלו דחייבי כריתות שוגגין חייבין לרנב"ה דלפ"ז החיוב כרת שאח"כ אינו פוטר דכיון דכבר נתחייב כרת מקודם אח"כ לא הוי רק כח"כ שוגגין וכנ"ל וע"כ דמיירי שהדליק רק במקום אחד ומשום אשו אתה בא לחייבו א"כ נהי דמשום חציו אין לחייבו דבאים כאחד מ"מ יתחייב משום ממונו שבא אח"כ וכנ"ל וכמו כן יקשה לפ"ז בהך דעבד כפות לו דלר"י למה ניחא דמ"מ יתחייב אח"כ משום ממונו

והנה כפי הנראה מפירש"י ז"ל ב"ק דף כ"ג אינו חייב באש משום ממונו רק במזיד ולא בשוגג עיין בדבריו ז"ל שפירש הא דפריך הש"ס שם לר"י טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה דבנזקי אדם כתיב פצע תחת פצע לחייב שוגג כמזיד משמע דדעתו ז"ל דפטורא דטמון הוא משום דחשיב כשוגג ולפ"ז י"ל דהך דעבד כפות לו והך דמדליק ביוה"כ מיירי בשוגג דאין לחייבו משום ממונו ורק משום חציו ושפיר אמרי' דקלב"מ דחיובא דחציו חשיב באים כאחד וכנ"ל. אולם מלבד דכל הקדמונים ז"ל חולקים על פירש"י ז"ל שם בהך דטמון באש דפטור הוא מגזה"כ ולא משום דחשוב כשוגג ומפרש"י קושיות הש"ס לר"י דבנזקי ממונו מצינו חילוקים רבים דשן ורגל פטורין ברה"ר ובור פטור בכלים ובנזקי אדם לא מצינו שום חילוק עיין בש"מ שם הנה גם לפירש"י ז"ל יקשה עדיין הך דתוספתא דתניא במדליק הגדיש ביוה"כ אפי' שוגג דע"כ צריך לפרש לדעת הקדמונים ז"ל הנ"ל דח"כ שוגגים חייבין לרנב"ה דהך דאפי' הי' שוגג היינו שהי' שוגג בהיזק וקמ"ל דאף דהוי מקלקל גמור נדון בנפשו וכנ"ל דמבואר א"כ דאם הי' במזיד בהיזק פשיטא דפטור והרי לפ"ז אדרבה במזיד יש לחייבו בתשלומין על מה שנשרף אח"כ משום ממונו דלא חשיב באים כאחד וכנ"ל. אמנם יראה דע"כ לא כתבו התוס' דזורק חץ ובא אחר ושיבר דהשובר חייב רק היכי שהשובר שיבר קודם שהגיע החץ דאז הכלי לאו חבור הוא ורק שאח"כ עומד להשבר ע"י החץ ועתה הכלי במקומו עומד שלם ול"ד לזורק הכלי עצמו אבל היכי שהשני שיבר אחר שהגיע החץ להכלי אף שהשבירה והחץ באו בבת אחת השני פטור מכלום דאז שפיר חשוב מנא תבירא וא"כ בהך דמדליק דהאש הזה בעצמו הוא חציו והוא ממונו אין לחייבו אח"כ משום ממונו כיון דבא כאחד עם חיציו ושפיר אמרי' דקלב"מ וכנ"ל ודו"ק. זולת זה גוף החילוק וסברת הירושלמי דדוקא לר"י דאשו משום חציו חשוב חיוב מיתה ותשלומין באים כאחד אבל אי משום ממונו חיוב התשלומין בא אח"כ בעת ההיזק לא זכיתי להבין ודעתי קצרה דגם החיוב ממונו עיקר בא על שלא שמר כראוי ושלח אשו חפשי ומתחיל א"כ החיוב תיכף כמו אי הוי משום חציו דג"כ גמר החיוב בא אח"כ דמה"ט לא חשיב מנא תבירא וכנ"ל ורק שמתחיל תיכף וזהו ג"כ בחיוב ממונו וצע"ג אצלי ויש לי בכל הנאמר בזה עוד הרהורי דברים הרבה אך יען לא הבאתים עוד במצרף הדעת והבחינה אשים מחסום לעטי: מ"ש כ"ת ליישב ק' התוס' באלו נערות דאמאי לא מקשינן הקושיא דמכי אגבי' קניא אמתני' דהאוכל חרומת חמץ למאי דמוקי לה כרנב"ה דמתני' נוכל לאוקמי' באכל כזית ואין בו שוה פרוטה דחייב בתרומה בשוגג ולא שייך מכי אגבי' קניא משא"כ הך דאלו נערות זר שאכל תרומה דמיירי במזיד. שגה ברואה דהא דמוקי למתניתין דאוכל תרומת חמץ כרנב"ה היינו דמשום זה פטור במזיד עייש"ה

ומ"ש כ"ת עוד דלפי מה דקיי"ל כרבא דבשוגג בתרומה אף ששגג במיתה ולא בלאו חייב קרן וחומש אבל לר"נ דגלי קרא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ די"ל דקרא מיירי שהזיד בלאו ורק ששגג במיתה והתרו בו ולקה דנפטר ממיתה דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן והביא שכ"כ הגאון הפלאה ז"ל במק"א הנה בגוף סברת הגאון הפלאה ז"ל יש לגמגם טובא דכיון דאמרי' לדעת התוס' ודעמם ז"ל דגם חייבי כריתות שוגגים פטורים מהתשלומין לר"נ א"כ מה בכך דנפטרו אח"כ מכריתתן מ"מ לא גרע מח"כ שוגגין דודאי ליכא כרת דפטור משום דמכל מקום עשה דבר שיש עליו כרת אילו הי' במזיד וכמובן וביחוד בהך דתרומה כתבו התוס' ז"ל דלא שייך קלב"מ בשוגג דתשלומי תרומה הוי כפרה. האמנם כי מרש"י ז"ל בפסחים יראה דלא ס"ל סברא זו דמוקי לה להך דאוכל תרומת חמץ דבשוגג חייב קרן וחומש כגון ששגג בשתיהן דאילו הזיד בחמץ קלב"מ לר"נ דאיהו ז"ל ס"ל דרק במזיד פוטר רנב"ה אולם לדעת הסוברים ז"ל אלו דגם חייבי כריתות ומיתת ב"ד שוגגין פטורין עכצ"ל אחת משתי אלה או דבשוגג דתרומה גלי קרא וכיון דגלי גלי או דכיון דהוי כפרה לא שייך קלב"מ. דאל"כ לא יתורץ לפי מה דמוקי לה למתני' כרנב"ה החילוק דבין שוגג למזיד דבמזיד פטור מהתשלומין ובשוגג חייב קרן וחומש וכמובן ודו"ק כי קצרתי: ויש לי הרהורי דברים לומר עוד דלהסוברים דח"כ ומיתת ב"ד שוגגין חייב עכצ"ל דבתשלומי תרומה בשוגג לא שייך קלב"מ משום דהוי כפרה למש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' תרומות ומקורו מהתוספתא דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם את החומש דכיון שיש איסור אחר נוסף אכילת איסור בשוגג ל"ח אכילה דנפשו של אדם חותה באכילת איסור ולפ"ז דמתני' דהאוכל תרומת חמץ מיירי בהזיד בחמץ דאם הי' שוגג גם בחמץ למה משלם גם את החומש וא"כ לפי מה דמוקי לה כרנב"ה הול"ל קלב"מ וגלי גלי לא שייך לדעתם ז"ל דחייבי כריתות ומיתת ב"ד שוגגין חייבין וע"כ דכיון דהוי כפרה לא שייך לומר קלב"מ והרבה יש לי לדבר בזה ואכמ"ל

תמה כ"ת על מרן הכ"מ ז"ל שכתב על מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה"ל פסולי המוקדשים דאין איסורים מבטלין זה את זה וזה"ל פלוגתא דר"ל ור"א פרק התערובת ופסק כר"א משום דרבא אותבי' לר"ל ושני לי' בשנויא דחיקא. דהרי בגוף הדבר דאין אסורים מבטלין זה את זה לא אותבי' כלל ורק אהא דס"ד דנותן טעם ברוב לאו דאוריתא. ואשר אחזה ביישוב הדבר לדעת מרן ז"ל דבאמת הך דשמע מינה תלת הש"ס היא דקאמר לה התם. ויפלא באמת דמנ"ל להס"ד דמיירי במין בשאינו מינו שנדייק דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. וליישב זה נראה לפמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב לבאר דעת הרי"ף שאסר פת שאפאה עם הצלי לאכול בכותח כיון שיש לו היתר לאכלו עם בשר דנודע פלוגתא דר"י ורבנן דר"י ס"ל דמין במינו לא בטיל דיליף לה מדם הפר ודם השעיר ורבנן ס"ל דמטעם עולים אין מבטלין זא"ז אין דם הפר מבטל והיינו דרבנן אזלי בתר מב"מ בשם היתר ור"י אזיל בתר מינו בעצם ומין וכיון דיש לו היתר להפת לאכלו עם בשר חשוב שוים בשם היתר ולא בטיל. ובחידושי בארתי דאף דגם לדעת הרי"ף ז"ל אינו אסור רק מדרבנן דמתורת דבר שיש לו מתירין קאתי עלה דאינו רק מדרבנן מ"מ זה אינו רק משום דמ"מ חשיב חלוק קצת לענין שם היתר. לענין שיאכלנו בכותח וגם אינם שוים במין אבל היכי ששניהם היתר בלי חילוק כלל וגם אם חלוק קצת מין במינו מה"ת לא בטיל כדמחלקינן לענין דרבנן ביש לו מתירין לאח"ז דדמי רק קצת להיתר בהיתר בין מין במינו למין בשאינו מינו: כן יש לחלק מה"ת היכי דאינו חלוק