ברכת רצ"ה קסב

אותו עד שיתן כשיעור הראוי כתב הסמ"ע והש"ך ז"ל בחו"מ סימן א' דאין קנס בכלל שיעור הראוי דלא תקנו רק שיתן לו דמי נזק לחסרון אבל לא קנס עייש"ה וגם דמסתמא בנ"ד היתה כבר בוגרת דליכא קנס וכמבואר. ואך מטעמא דל"מ מפיק לה אין לה כתובה דלא נתקנה רק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ועיין בקדמונים ז"ל שפירשו דשני הטעמים אלו הנאמרים בש"ס בכתובות דף ל"ט תרווייהו צריכין דלענין תקנת חז"ל שיכתוב כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא מהני גם כשכתובתה מונחת על השלחן ולא שייך א"כ הטעם דיצאה כסף קנסה בכתובתה ורק משום דלא מצי מפיק לה ליכא תקנת חכז"ל. אך לעומת זה לא מהני זה לענין שלא יהיה לה כתובה כשמת דהוא משום חינא ולא הוי לן לשנותה משאר אלמנות לולי הטעם דיצא כסף קנסה בכתובתה עיין בדבריהם ז"ל

והנה מעלתו יצא לדון דבזה"ז דיש חדרגמ"ה ז"ל שאין לגרש שום אשה בע"כ אין לחלק בין אנוסה לשאר נשים דכל הנשים א"י לגרש שלא לרצונה ואפ"ה כותבין להם כתובה והעלה בזה לישב מה שהקשו על המהר"מ מינץ ז"ל שכתב דמי שאנס בתולה ונשאה אין לה כתובה רק מנה דהרי אנן קיי"ל דאין לה כתובה כלל. ולפ"ז ניחא דבזה"ז דאיכא חדרגמ"ה ז"ל דמיא אנוסה לשאר נשים דברי הנוב"י ז"ל שהביא א"צ יישוב דהוא ז"ל מיירי במפותה דלכ"ע יש לה כתובה וכמבואר] עכת"ד. ולא עיין כי כבר העיר בזה הרמ"א ז"ל בסי' ס"ו שכתב שם ז"ל ועיין לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה א"צ לכתוב כתובה א"כ בזה"ז כו' שאין מגרשין בע"כ כו' הי' אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ועיין בח"מ ז"ל שם שכתב ע"ז בקל יש לחלק בין היכי שאסור מה"ת לגרש למה שהוא רק מתקנת רגמ"ה ז"ל עיי"ש אולם החילוק הזה שהוא קל בעיני הח"מ ז"ל אנכי בעניותי לא אוכל להבין דמה נ"מ אם יעבור כשיגרשנה שלא מרצונה על איסור תורה או חדרגמ"ה ז"ל סוף סוף ל"מ מפיק לה רק כשיעבור על איסור וא"צ לתקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ועלה על לבי לומר דבאמת גם כשיעשה איסור חשו חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שיעבור ויגרשה. ובאונס הו"ל דאם יעבור לא יועיל לו דנכוף אותו להחזירה משא"כ בחדרגמ"ה ז"ל שאם יגרשנה בע"כ תהי' מגורשת ואף שהוא אסור מ"מ לישא אחרת מ"מ אם היא תנשא יוכל גם הוא לישא וכמ"ש בחידושי בביאור דברי הרמ"א ז"ל סי' קי"ט עבר וגירשה בע"כ ונשאת אין האיש נקרא עבריין דהיינו אם נושא אחרת עיי"ש ותבין ואמינא להביא ראי' דגם אם יעבור על איסור כשיגרשנה בע"כ עדיין תקנת חז"ל שלא תהא קלה להוציאה במקומה עומדת מהא דקאמר ר' יוסי בר"י בכתובות שם דיש לה כתובה דמצי מצער לה עד דאמרה לא בעינא לך ואי נימא דהיכי שיעבור על איסור לא חשו חז"ל הרי גם בזה דיצער לה כו' יעבור על איסור שגורם לבטל מצות התור' דלא ישלחה ואף דלא הוי רק גרמא כבר כתבו התוס' בביצה דף כ"ב לענין גרם כיבוי בשבת דרק חיובא הוא דליכא. וה"ה בשאר איסורים והא דכתבו התוס' שם דביו"ט שרי בארתי בחידושי דלאו היינו משום דשבת חמור שהוא בסקילה ויו"ט אינו רק בלאו ורק דכוונתו ז"ל ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל דהא דביו"ט של אוכל נפש מותר הוא משום דביו"ט שהוא מטעם זכר ליציאת מצרים לא אסרה תורה רק מלאכת עבד משא"כ אוכל נפש אפייה ובישול וכדומה שדרך בני אדם לעשותן ולא הוי מלאכת עבודה עיין בדבריו הנחמדים ז"ל מ"ש ליישב בזה הא דאסור קצירה וטחינה ביו"ט דאף דהוי באוכל נפש מ"מ אסור דזה הוי מלאכת עבוד' וכיון שכן אין לאסור ביו"ט רק עשי' אבל לא גרמא וכמובן. אבל בשאר איסורים גרמא אסור ואף דמ"מ חיובא ליכא אף במתכוין דגרע יותר מפ"ר ועיין א"ז ז"ל. וראי' ברורה לזה מהא דצריך לימוד דכל מום לא יהי' בו שלא יתן דבילה על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו כבר כתבתי דאין סברא לחלק לענין שלא ניחוש שיעבור על איסור בין חמור לקל וכנ"ל אלא ודאי דגם היכא שיעבור כשיגרשנ' בע"כ על איסור חשו חז"ל שלא תהא קלה להוציא' ורק באונס לרבנן הטעם שיצטרך להחזיר' וכנ"ל. ועלה על לבי לעורר דהרי סתמא קתני דאין לה עליו כלום באנוס' ולפ"ז בכהן שא"י להחזיר' הו"ל לחייבו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ע"י שיעבור ויגרשנ'. אולם אחר העיון יש ליישב זה דפשיטא דחשש זה שיעבור על איסור לא שכיח כל כך ובמלתא דלא שכיח לא גזרו ותקנו רבנן ורק דאחרי דתקנו חז"ל כתובה י"ל דלא פלוג בתקנתן לתקן גם בזו דלא שכיח כ"כ ורק אנוסה הוציאו מתקנתן דלא מצי מפיק לה ויצטרך להחזיר' ואחרי שלא תקנו באנוסה גם בכהן לא תקנו דכיון דלא שכיח שיעבור על איסור לא תקנו בתחיל' לשנותה משאר אנוסה והרי זה נכון. ולכאור' עלה על לבי לומר עוד בחילוק שבין נשים בזה"ז אחר חדרגמ"ה ז"ל להך דאנוס' דדוקא באנוסה לית לה כתובה דבזו לא תקנו חז"ל כתובה כלל כיון דלא מצי מפיק לה משא"כ בשאר נשים שמתקנת חכז"ל צריך ליתן להן כתובה ורק שעתה אחר חדרגמ"ה ז"ל בטיל הטעם הנה אנן קיי"ל דכל דבר שנעשה במנין **(מלחמות אריה כו', ומסיק הש"ס לעולם אית לי' דר"א כו' ותו אמרינן ש"מ משביע עדי קנס פטור דאי ס"ד חייב בשלמא ידיעה בלא ראי' משכחת לה אלא ראי' בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל כו' והנה בהא דקאמר הגמרא ש"מ משביע עדי קנס פטור פי' רש"י ז"ל דמלתא באפי נפשי' היא ע"ש ולכאורה יש לתמוה הא שפיר יש לזה המשך עם הקודם הא דקאמר הש"ס דידיעה בלא ראי' משכחת לה והיינו רק אי אית לי' דר' אחא דאי לית לי' דר' אחא גם ידיעה בלא ראיה לא משכחת לה. דהא מה דקאמר הש"ס לעיל לפרש ידיעה בלא ראיה כגון שאמר מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני לא שייך גבי קנס דהא מודה בקנס פטור עי' ברמב"ם ובשלמא אי אית לי' דר"א שפיר משכחת לה אבל אי ל"ל לא משכחת לה כלל אפי' ידיעה בלא ראי' ולמה כתב רש"י דהיא מלתא באפי נפשי' דמשמע דאין לו שום שייכות עם הקדום אבל לפמ"ש המהרש"א שפיר ניחא דגם אי ל"ל דר"א ואין העדים יכולים לחייבו עפ"י ידיעה בלא ראי' מ"מ משכחת לה כגון שהודה מעצמו דאי הוו העדים מעידים על האומדנא הי' חייב ועכשיו כשלא רצו להעיד הי' פטור מטעם מודה בקנס. א"כ מדברי רש"י ז"ל ראי' לשיטת המהרש"א ודו"ק. עוד יש לי קושיא אחת על המהרש"א מב"ק מ"א ע"ב מהא דאיתא התם ת"ר ובעל השור נקי ר"א אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד ואשלם לך א"ל ר"א כו' אין דיני אלא כשהמית עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים ופריך הש"ס עפ"י בעלים מודה בקנס הוא ולשיטת המהרש"א הא שפיר משכחת כגון שיש עדים שרדף אחר האדם להורגו רק לא ראו שהמיתו והמית עפ"י הבעלים ותו לא מיפטר מטעם מודה בקנס. וזהו קושיא גדול' וגם מלבד זה ומ"ש שם בתוס' דהוי מצי למיפרך אע"א דאין סברא לומר שלא יחשב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה ע"ש משמע נמי דלא כהמהרש"א. דהא התם נמי החיוב בא ע"י סיועת העד ומ"מ פטור ודו"ק:)**