ברכת רצ"ה קס

וזה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מדבריו נראה בעליל דחשבינן כאילן המצרן קנאו ולא דאמרינן דהוא של הלוקח ורק שיש עליו חיוב להחזירו להמצרן דאל"כ פשיטא שהלוקח חשוב מוחזק ואין לחייבו להחזיר מספיקא ולפ"ז צריך לכאורה להבין דאמאי מהני מחילה וצ"ל דכך היתה התקנה שאם לא ימחול ויתבענו בב"ד יהי' שלו למפרע שעשאוהו חז"ל להלוקח כאילו הוא שליח המצרן וכל שמחל לו קודם שתבעו איבד זכותו ובנ"ד א"כ שיש הכחשה ביניהם שזה טוען שנתפשר עמו השוכר השני חשוב מוחזק והשבועה הוא עליו ל"מ לענין מה שחייב מדינא היכי שהראשון פרנסתו בכך דזה פשיטא דאינו רק חיוב אלא אף שיש דב"מ דהוא חשוב כשליחו השני חשוב מוחזק וכמו דמהני מחילה גם אח"כ וכנ"ל כ"כ הוא נשבע ונפטר וביחוד בנ"ד א"צ לזה דאף א"נ דאחר שקנה זה וחשבינן אותו כשליח המצרן חשוב המצרן מוחזק מ"מ כיון שלא עשה קאנטראקט ורק שנתן דראהן דלפי דינא דמלכותא לא קנה ורק שצריך להכפיל האדראהן דפשיטא דל"ח קנין גם בדינינו דלא סמכא דעתי' פשיטא דמהני מחילה אחרי שלא הי' קנין כלל והוי כמו בתחלה ומ"מ השבועה הוא על השוכר השני דאף שלא הי' קנין מ"מ הוא חשוב נשבע ונפטר שלא יצטרך למסרו להעסק להראשון. ואם לא ישבע לענין ההוספה כבר גליתי דעתי דאם אמנם הדעת נוטה לחייבו לשל ההפסד קשה להוציא ואך זה פשוט שאם השוכר הראשון רוצה ליתן לו הפסד הדראהן שמחויב זה להחליט הערבון ולא לגרום להראשון היזק יותר והנלע"ד כתבתי: סימן סה עוד בענין הנ"ל

מ"ש הרב המ"ץ מאולינוב דנהי דליכא תקנה רק באוראנדע מ"מ האיכא תקנת וחדרגמ"ה ז"ל לא מצאתי חדרגמ"ה רק בשכירות בתים. ומ"ש דלא מצא שיהי' חילוק במשכון בין קרקע למטלטלין והביא דברי הש"ע בסי' ר"ד יעיין בב"י ז"ל שם ויראה דלאו ד"ה היא דרבים ס"ל דגם בנתן משכון יש מ"ש במטלטלין דל"ד לזה שיהי' קנין מה"ת ורק דכיון דהוי דברים ומעשה איכא מ"ש וכמו לר"ל ורק במקרקע ליכא מ"ש יעוש"ה. ולשיטת החולקים ז"ל י"ל דס"ל דל"ב לענין רבית שיהי' קנין לענין מ"ש וכשיטת הראב"ד ז"ל ואנכי כתבתי כ"ז לשיטת רש"י ז"ל. ומ"ש הגאון מליסא ז"ל דחשוב האגר נטר מההלואה קנין כסף כיון שיש לו שיווי אצל הלוה לדעתי זה אינו. דכל שאין יכול לתבוע ממנו שכר זה דהוי רבית ל"ח כסף לקנות בו וראי' לזה מש"ס דב"ק דף ע' דפריך אהך דקוץ לך תאנה מתאנתי ותקני לך גניבותיך דכיון דאי תבע לי' בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים דקלב"מ לאו מכירה היא הרי אף שבא לו הנאה ע"י דבידו הוא שלא להניחו לקוץ מ"מ כיון שאין יכול לתבעו ל"ח כסף לקנות בו וה"ה הכא ורק לענין מ"ש א"נ דל"ב רק דברים ומעשה י"ל דגם בכה"ג איכא מ"ש וכמ"ש גם החילוק שחילק הגאון ז"ל בין דבר ידוע לחיוב דבדבר ידוע שאין אחריותו עליו דמי יותר לזביני וא"צ שיהי' קנין למ"ש היא סברת המ"ב ואין אנו אחראין לקבלו. ומ"ש על מ"ש דכיון דבדב"מ לא קנה בדראהן ורק שצריך להכפיל ערבונו א"כ גם בדינינו ל"ח קנין דלא סמכא דעתי' והרי היא כבתחלה ופשיטא דמהני מחילה בלי קנין לענין זכות המצרנות. דאינו מבין דבתחלה מבואר בש"ע דאם אמר ללוקח לך קח לא איבד זכותו שלא קלע אל המטרא דלדעת המרדכי ז"ל ונמשך אחריו הרמ"א ז"ל היכי דאמר ללוקח לא בעינא לקחת באמת אבד זכותו אולם גם להחולקים בהך דלא בעינא עיין סמ"ע וש"ך שם היינו רק באמר לא בעינא לקנות דאינו עדיין לשון מחילה אבל מחילה פשיטא דמהני דמה שאומר שכוונתו הי' שיקנה מקודם בשויו הוי דברים שבלב דקיי"ל דל"ה דברים וז"ב. ועיין בש"ך ז"ל שהביא דברי המרדכי ז"ל שמטעם ביטול השליחות קאתי עלה והחולקים ז"ל ס"ל דאין במשמעות לשון לא בעינא ביטול שליחות ומבואר דאם הי' לשון מבורר על ביטול השליחות הי' מועיל לכ"ע והיינו מה"ט דכיון דביטל השליחות בפירוש ל"מ דברים שהי' בלבו דדברים שבלב ל"ה דברים וכנ"ל וה"ה וכ"ש דמהני פשרה ומחילה ובל"ז בנ"ד א"י לומר כלל שכוונתו הי' שיגמור מקודם השכירות לגמרי דהרי חזינן שתבעו לדין קודם שגמר ועשה קאנטראקט עם הא' ודו"ק. ומ"ש להתפלא דאחרי דהשוכר השני חשוב המוחזק א"כ אמאי לא יוכל לומר קי"ל כדעת החולקים על התוס' ז"ל דגם בשכירות מעכו"ם ליכא דב"מ דלא פלוג רבנן כבר הכרעתי בתשובה דהעיקר כדעת התוס' ודעמם ז"ל וטעמא דידי דמכירה ושכירות המה שני עניינים נפרדים. ול"ש לומר לא פלוג ועיין ברמב"ן ז"ל הובאו דבריו בש"ך ז"ל סימן רל"ז לענין מהפך בחררה שחילק בין מציאה והפקר דלא חשוב רשע ובין מקח בזול דנקרא רשע דלא פלוג רבנן בין מכר למכר הרי דלגבי מציאה כיון שהוא ענין אחר לגמרי לא שייך לא פלוג וה"ה מכירה ושכירות וכנ"ל. וביחוד לא מצינו רק ל"פ בתקנתן אבל לא על השלילה שהוציאו מהתקנה והבן זה. ואחרי שהכרעתי כדעת התוס' ודעמם ז"ל נודע בכללי קי"ל דהיכי שהדיין הכריע מדעת עצמו כאחד מהדיעות אין המוחזק יכול לומר קי"ל כדעת החולקים. מה שהביא דעת קצת האחרונים ז"ל דהשוכר הראשון שהוא מוחזק עתה בהשכירות חשוב מוחזק גם לגבי השכירות דלהבא לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי: ולענין השבועה ע"ד ההכחשה אחר הודיעני כי השוכר הראשון פעל אצל הא' שחזר והשכירו לו פשיטא שהשבועה הוא עליו שהוא עתה המוחזק ביחוד אחרי שהשוכר שרצה להשיג גבולו לא קנה בהדראהן וכנ"ל: סימן סו תשובת להרב וכו' מו"ה יהושע ריינמאן נ"י ראבד"ק בילקאמין אשר פרטי השאלה יובנו מתוך התשובה

תשובת כ"ת בצדו לדעתי חזקת הכפר הנ"ל שייך לשניהם אחר שעבר הזמן שהשכיר לו חלק חזקתו דאף לפמ"ש הב"ח ז"ל דלא תקנו רק באוראנדא שיש לו חובות והכא שמעון אין לו חובות דכבר שילם לו ראובן חלקו בחובות בעת הפשר בכסף מלא מ"מ לא פלוג בתקנתן הגע עצמך דכי נימא דבמקום שאין לבעל החזקה חובות או כשזה האחר ירצה לשלם לו עבורם יתבטל התקנה דזה לא עלה על לב אדם מעולם וכוונת הב"ח ז"ל היא רק דמתחלה לא עשו תקנה רק בעניינים שעפ"י רוב יש חובות ולא בטשעפאווא דאין דרך שיהי' חובות אולם בדבר שדרך להיות לא פלוג בתקנתן וכנ"ל. ואך זה ברור בעיני שצריך שמעון לשלם בעד חצי החובות שנעשה בכפר הנ"ל דלא שייך עשית ישר וטוב במקום שאצל זה הישר והטוב היא להיפך שיגיע לו היזק ע"י החובות שעשה בזמן השכירות והרי עיקר תקנת החזקה הי' בשביל כך ורק אם ישלם חלקו בהחובות חצי החזקה שלו דמה ששכרו לזה הוא כאילו הוא ישב בה. ובנ"ד שהוצרך לשכור גם שאר הכפרים בזה אין לשמעון טענה עליהם ואדרבה ראובן יש לו חזקה בשאר הכפרים ויען שהי' השכירות בכולל צריך לשום כמה שיעלה על שאר הכפרים וכמה על כפר הזה שיש לשמעון מחצה בהחזקה ולפ"ע זה ישלם שמעון וכמבואר בח"מ סי' קע"ה סעיף ל"ו בדין מכר שדותיו לאחד ויש שדה אחת שאחד מצרן לה היכי שהמוכר נתרצה לחלק המכירות או