ברכת רצ"ה קנט

יש לצדד עפ"י גירסת הר"י ז"ל דלא גרס ובלבד שלימין תיבה אחת ורק שתי תיבות ובלבד של ימין ונאמר דר' ישמעאל לפלוגי את"ק קאתי אמנם היכי שנפצעה מקודם ונטלה אח"כ והיא של ימין אין לנו שום סעד עוד לסמוך להתירה בלי חליצה נגד דעת הראב"ד ודעמי' ז"ל וכאשר כתבתי למעלה דכיון דלכ"ע בכה"ג הוי פ"ד פשיטא שאינו מוליד ודאי **(מלחמות אריה ולפע"ד נראה דאפי' לשיטת הרא"ש והטור דסוטה ודאי פטורה גם מחליצה מ"מ ז"א רק כשנתברר בחיי בעלה שזינתה ברצון ונאסרה על בעלה דבכה"ג טומאה כתיב בה כעריות אבל כשלא נתברר בחיי הבעל רק לאחר מיתתו בא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע שהיתה סוטה ואינה זקוקה ליבום ואינה צריכה חליצה וטעמא דידי מהא דקיי"ל דכל ספק ערוה צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובצרת ספק סוטה פסק הטור והמחבר באה"ע סי' קע"ג דצרתה או חולצת או מתיבמת ע"ש ולכאורה יש לתמוה מה נשתנה דין צרת סוטה ספק משאר צרת ספק ערוה כיון דבודאי שניהן פוטרין צרותיהן מן החליצה ומן היבום ומה שכתבו התוס' דספק סוטה אע"פ שעשאה הכתוב כודאי מ"מ טומאה לא כתיב רק על הודאי ולא על הספק ז"א רק דמשום זה לא נפטרה מחליצה אבל מ"מ איך מותרת להתיבם הא אפי' אי לא רבתה התורה כלל דספק סוטה כודאי ג"כ לא הי' גרע משאר ספיקות דצרותיהן חולצות ולא מתיבמות משום דחיישינן שמא היא ערוה וצרתה פטורה והוי א"א שלא במקום מצוה. א"כ ה"נ ניחוש שמא זנתה באמת וצרתה הוי צרת סוטה וזהו דבר שראוי לתמוה עליו לדעתי. אבל לפמ"ש שפיר ניחא דיש לחלק דבשאר ספק צרת ערוה אם הי' נתברר עכשיו דהיא צרת ערוה ג"כ פטורה מן החליצה ומן היבום. והדבר תלוי בעצם המעשה איך הי' לכן חיישינן לחומרא שמא באמת המעשה היה שהיא צרת ערוה. אבל צרת סוטה ספק אפי' אי יתברר עכשיו שהיא סוטה ודאי מ"מ לא מהני כיון דכבר מת בעלה והיא לא נאסרה עליו מתורת ודאי רק מתורת ספק ולא הי' עלי' טומאה בחיי בעלה ועכשיו שכבר מת ל"ש לומר ונטמאה [ועיין בשט"מ כתובות ט' ע"א בסוגיא דפתח פתוח שכתב בשם הרבה מהקדמונים דכ"ז שלא נאסרה לבעל מחמת שלא נתברר עדיין ומת היא מותרת לבועל אע"פ שהוא יודע שהיא סוטה ודאי דחז"ל אמרו כשם שנאסרה לבעל כך אסורה לבועל. והיינו דוקא כשנאסרה לבעל אבל כשלא נאסרה לבעל אינה אסורה לבועל וכבר הארכתי בענין זה בתשובה אחת ואכמ"ל] ולהכי שפיר ניחא מה דצרתה מתיבמת כיון דאפי' אי יתברר עכשיו שהיא סוטה ודאי לא נפטרה מהחליצה. ולפ"ז בנידון הלז שלא נתברר בחיי בעלה שזינתה אפי' אי הי' נתברר עכשיו שזינתה ודאי ג"כ אין לפוטרה בלא חליצה לכ"ע ודו"ק:)** וכ"ז לענין להתירה בלי חליצה אך לענין הולד כל שיתברר שהי' ניטל ביצה אחת מידי ספק ממזר עכ"פ לא יצא ופסול מדרבנן עכ"פ ואף היכי שניטלה שלימה ע"י רופאים והיא השמאלית דלדעת היש"ש ז"ל גם המחמירים יודו דלא הוי פ"ד ומוליד מ"מ בנ"ד י"ל דעכ"פ מיד ספיקא לא יצא דכיון שלא הוליד זמן רב כזה איתרע לה וחזקת הרופאים דלא קלקלו אותו וכמובן ויש לי בזה עוד הרהורי דברים וגם אי ספק פלוגתא דרבוותא בממזר הו"ל ספק תורה ואך יען שכפי הנדון שלפנינו לא נתברר כלל שהי' חסר ביצה אחת וגם לא נשאלתי רק לענין החליצה אשים מחסום לעטי בזה ופה תהי' שביתת קולמסי והנלפע"ד כתבתי. סימן סד ב"ה רישא יום ב' ער"ח ניסן תרל"ה לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מו"ה זאב וואלף הערצוג נ"י מ"ץ דק' אולינוב

תוכן השאלה שאחד שכר פעסעסיע אצל אדון אחד על תשעה שנים ואך האדון התנה שאחר ששה שנים הברירה בידו ליתן להשוכר אבטרעטגעלד סך שבעה מאות רייניש וליקח הפעסעסיע בחזרה ובא אחד ושכר מהאדון הפעסעסיע על ט' שנים אחר עבור הששה שנים של הראשון והוסיף חמש מאות זהובים לשנה וכאשר באו לדין טען המשיג גבול כי כבר נתפשרו שיהי' שותף עמו אותן הג' שנים למחצה או לשליש והראשון אומר שמה שדיבר עמו הי' לפנים ולא גמרו ביניהם מחמת שרצה לשות עצה אחרת עם האדון עכת"ד השאלה ואבא על ראשון ראשון וזה החלי בעזה"י הנה מצד התקנה יש לעורר דדעת הב"ח ז"ל בתשובה שלא הי' התקנה רק באוראנדי שיש להראשון חובות אצל ערלים ויבא לידי הפסד לא זולת אולם בתשובה אחרת העליתי דהיכא דפרנסתו ואומנתו של הראשון בכך מדינא צריך להחזיר העסק להראשון יעו"ש ומהגם בנ"ד פשיטא דצריך להחזיר הפעספיא להראשון דבשכירות באותן שדות ששכר קיי"ל דיש בו משום דינא דבר מצרא וכאשר פסק הט"ז ז"ל דבאותו שדה לכ"ע השוכר הראשון הוא מצרן ואף דבעכו"ם לית בי' ב"מ מ"מ כבר כתבו התוס' דלא שייך כן בשכירות דלא שייך לומר ארי' אברחא כו' וכן עיקר להלכה. ובדבר ההכחשה הביא כ"ת מחלוקת הפוסקים אי הזכות הזה הוי מטלטלין או מקרקע ואי הוי כמקרקע לא מהני מחילה דצריך קני' המועיל והנה בגוף הדבר העליתי בחידושי דהעיקר כהגהות דרישה באה"ע סי' צ' דחזקות דידן לא חשוב מקרקע דהרי ביד המשכיר שלא להשכיר כלל ואנכי הבאתי ראי' לדבריו מדברי הש"ס ב"מ דף ס"ה משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשויהן מותר והקשיתי דבשויהן למה הי' צריך להתנות כלל הרי בלא"ה כיון שהוא משכנתא אצלו הוא המצרן וצ"ל דהך דבשויהן היינו כמו שהוא שוה עתה שאף אם יתיקר אח"כ יהי' שלי כמו שהוא שוה עתה. והנה לעיל בהך דלא יצא השער דמותר ביש לו פירש"י ז"ל דלכך מותר לתת אף כשנתיקר משום דהוי קנין לענין מי שפרע ומעתה אי נימא דזכות כזה שצריך למכור לו דוקא כשירצה למכרם דמי למקרקע הנה אף א"נ דהנאת ההלואה חשוב שיווי לענין מי שפרע דאף דלא חשוב דמים לקנות בו מ"מ איכא מ"ש דדמי למשכון דאף דקיי"ל דמנה אין כאן כו' מ"מ איכא מ"ש כיון דהוי דברים ומעשה מ"מ הרי במקרקע היכי דלא הוי קנין כסף ליכא מ"ש לדעת גדולי המורים דבנתן משכון במקרקע גם מ"ש ליכא ואסור ליתן לו א"כ כשנתיקר וכנ"ל בשם רש"י ז"ל א"ו דזכות כזה שאינו רק אם ירצה למכור לא חשוב רק כמטלטלים ובל"ז מצד הסברא אחר שאין זכות זה נגד העכו"ם בעל השדה ורק נגד ישראלים אחרים שאסור להם לשכור פשיטא שאין לדון ולומר שחשוב זכות בגוף הקרקע שנאמר דדמי למקרקע וז"ב אצלי. אולם כ"ז להתלמד במ"א דבנ"ד אין נ"מ דאף אי כמטלטלין דמי הנה גם במטלטלין ל"מ לשון מחילה וכמבואר בפוסקים ז"ל. אמנם באמת הרי מבואר לענין דינא דבר מצרא דמהני מחילה ואין לומר ולדון מצד אחר דכיון שמקודם ששכרו זה מהעכו"ם לא מחל לו הראשון וכיון דחשבינן א"כ להלוקח שהוא כשליחו של המצרן כבר קנאו המצרן ול"מ שוב לשון מחילה דז"א דגם במחל לו אח"כ מהני דמה"ט כשלא תבעו תיכף כשנודע לו איבד זכותו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' קע"ה ס"ק נ"ז ועיין במהרי"ט ז"ל שכתב לענין ספק מצרן דהא דאמרינן דהלוקח חשוב מוחזק לאו היינו משום שהוא קנאו דהרי ע"ז אנו דנין אם הוא קנאו או המצרן ורק דהלוקח חשוב ודאי