ברכת רצ"ה טז

בתרומה א"כ אין להתירה בבת כהן לישראל וכהן לבת ישראל דבב"ד של עכו"ם נותנים עלי' חומרי חיים וחומרי מתים לענין תרומה והבן זה. אמנם כ"ז ע"ד חידוד אולם לפי האמת אחר ההתבוננות מ"ש בביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל ליתא חדא דבגוף הסברא דאם נאמר דהפקיעו חז"ל הקידושין אם האמת כדברי העד ל"ח מעיד נגד החזקה דלפי דבריו נפקעו הקידושין מעיקרן וכנ"ל יש לגמגם טובא מהא דאמרינן בש"ס דיבמות דף פ"ח שם דהיכא דע"א אמר בקונמות דאיתשל מרי' עליה דחשיב מעיד נגד החזקה אף דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ לפי דברי העד נעקר הנדר לגמרי מעיקרו ואפ"ה קאמרינן דחשיב איתחזק איסורא וע"כ משום דכיון שעד עתה הי' אסור אף שלפי דברי העד נעקר עתה למפרע חשיב אתחזיק איסורא. ואף אם נדחוק לומר דהך דאיתשל מרי' עליה היינו באופן שלא נעקר הנדר למפרע דהיינו בחרטה דהשתא שאינו ניתר רק מכאן ולהבא דמלבד שזה דוחק גדול והו"ל לפרושי הנה עדיין יקשה בהך דהקדש שם דאינו ניתר רק באופן שנעקר הנדר למפרע וכמ"ש בחי'. ואח"כ ראיתי למ"ז רשכ"י זצ"ל שהרגיש בזה דכבר נתקשה הרשב"א ז"ל דאיך יועיל שאלה בהקדש הרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והקדש ביד הגזבר לא מהני שאלה ותירץ דכיון שנשאל על הקדשו בטלה לה אמירתו וזה לא שייך רק היכי שנעקר למפרע משא"כ היכי שאינו ניתר רק מכאן ולהבא והארכתי בזה ואכמ"ל. ואפ"ה קאמרינן דבאמת איתשל מרי' עלי' הו"ל נגד החזקה. ומוכח דגם בכה"ג חשיב חזקת איסור. וידעתי כי יש מקום בראש לחלק בין הך דנדר דמיחל חל ורק שהחכם בהתרתו עוקרו מעיקרו ובין הך דהפקיעו קידושין דמטעם דעל דעת דרבנן מקדש היא דהו"ל כתנאי שלא נתקיים דאין כאן קידושין למפרע אולם זה סברא דקה מהדקה שכמעט א"א לעמוד עלי' והמבין יבין. [ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה בדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב בראובן שמכר כרם ושנים אומרים שהי' תנאי ושנים אומרים שלא הי' תנאי דכיון דתרי ותרי ספיקא הוה מוקמינן לה בחזקת הלוקח דהמכירה ודאי והתנאי ספק וכדברי המ"ל ז"ל פט"ו מהלכות טוען ע"ש אולם עדן לא הובאו אצלי בכור הבחינה.] ועוד יקשה דכיון דיש הפקעת קידושין למה צריכה באין למת בנים חליצה ויבום. וגם למה לא מחלקינן לענין נטבע במים שאין להם סוף בין היכי דאיכא על הטביעה שני עדים או רק עד אחד אי נימא דאין ע"א נאמן מה"ת רק מצד דאפקועי לקידושין או עכ"פ בעכו"ם מסל"ת דהכל מודים שאינו נאמן מה"ת דליכא חזקת איסור דנימא סמוך מיעוטא הניצולים לחזקה וכנ"ל ודו"ק

וליישב דעת רש"י ז"ל אמינא לפי מה שביארתי בחי' דבענין החזקות יש שני ענינים. האחד שהחזקה מכריע את הספק מצד אומדנא שכן הוא והשני מצד גזירת התורה דילפינן מנגע שמוקמינן כל דבר אחזקתו הראשונה. ולא מצד שהחזקה מכריע הספק קאתינן עלה ורק שהתורה אמרה שלא נוכל להוציא דבר מחזקתו רק בדבר ברור כהעדת עדים וכדומה ומה"ט גם בתרי ותרי אמרינן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה דע"כ לאו משום הכרעת החזקה קאתינן דלא יהא חזקה גדולה מאילו הי' עוד שני עדים כשרים דל"מ דתרי כמאה ורק דכיון דאיכא תרי ותרי אין בידינו להוציא הדבר מחזקתו כיון שאין נגדה עדות ברורה. ועד אחד דאינו נאמן באתחזיק איסורא הוא ג"כ מה"ט דאין כח בעדותו להוציא הדבר מחזקתו דבעינן עדות ברורה ולא משום שהחזקה מכריע נגדו ולכך נאמן נגד הרוב דרוב אינו רק אומדנא ונאמן עד אחד נגדה לברר ולומר שזה מהמיעוט ולפי"ז הא דאינו נאמן עד מיתה מה"ת הוא רק מגזה"כ לא מבעיא אי נימא דמטעם דבר שבערוה קאתינן עלה דאין דבר שבערוה פחות משנים דפשיטא דאינו רק גזה"כ שגזרה תורה שבזה נצטרך שני עדים דוקא דמצד הסברא אין מקום לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי תורה אלא אף א"נ דמצד דאיתחזק איסורא אינו נאמן ואל"ה גם בדבר שבערוה מהימן וכנ"ל בשם הפוסקים שהבאתי מ"מ אינו רק מצד גזירת התורה שאין בידינו להוציא מהחזקה הראשונה רק בשני עדים שהוא ודאי ועדות ברורה וכמ"ש בביאור הדבר. ומעתה אמינא דעיקר הפקעת הקידושין הי' שאם העיד העד שקר יופקעו הקידושין לגמרי אולם לא הפקיעו חז"ל הקידושין רק באופן שלא יתוודע לנו שקרותו של העד וישאר הדבר אצלינו כמו שהוא עתה וכדי שלא נפגע באיסור א"א שאין להעד נאמנות מה"ת לזה הועילו שפיר בהפקעת הקידושין דלא מטעם נאמנותו להוציא מחזקת א"א לבד קאתינן עלה להתירה ע"ד שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בכה"ג ורק שאנו אומרים דאף אם יקרה שהעיד שקר אין כאן איסור דאפקועי רבנן לקידושין מיניה ואין בזה א"כ עקירת דבר מה"ת אבל היני שיתברר לנו בבירור שהבעל חי והעד העיד שקר לא הפקיעו הקידושין. ומשום דכיון דעיקר תקנתם היה משום דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' לא היו חכז"ל יכולין להפקיע הקידושין לגמרי אף בכה"ג דלא יהי' שוב חומר וכמובן וכנ"ל ולכן כשבא בעלה שפיר תצא וחייבת בקרבן דהיא א"א גמורה דבכה"ג לא הפקיעו הקידושין כלל וכ"כ אם אמת העיד ליכא פקיעת קדושין ולכך זקוקה ליבום. ואין להקשות דמ"מ איך נתירה להנשא דנהי דאם לא יתברר אף אם שקר העיד לא נפגע באיסור א"א דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה מ"מ נחוש דשמא יתברר אח"כ לפנינו שהבעל חי דבכה"ג נפגע באיסור א"א דבזה ליכא הפקעת הקידושין וכנ"ל ולמה א"כ לא חשו חכמים לזה דז"א דכבר בררתי דמצד הסברא אין לפקפק בעדות זה אף שהיא דבר שבערוה ואתחזיק איסורא דמצד הסברא אין לחלק בין זה לעדות ע"א בשאר איסורים דגם נגד הרוב מהימן ואינו מכריע נגד עדותו ורק דמפאת גזה"כ אנו באים לומר שאינו נאמן דגזרה תורה דבעינן עדות ברורה שני עדים להוציא דבר מחזקתו ובדבר שבערוה וכ"ז אם כשאנו באים להתיר חזקת איסור אשת איש משום עדותו דזה אין כח ביד חכמים דהוי עקירת דבר מה"ת אבל אחר שהפקיעו חז"ל הקידושין כשישאר הדבר כמו שהי' שלא יתברר ששקר העיד ורק שאתה אומר דלמה לא חשו חכמים שיצא הבעל ויתברר שקרו. לענין חשש הזה שפיר אמרי' דאין לפקפק בעדות העד כיון דמצד הסברא אין חילוק בין זה לשאר איסורים דנאמן ע"א אף כש כשמעיד נגד הרוב וכנ"ל והבן זה. והנה לפ"ז קושית הפוסקים ז"ל שהבאתי במקומה עומדת דא"נ דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן למה יהי' חייב בשבועת העדות הא מה"ת לא הוי ראוי להעיד דלפ"ז אין כאן נאמנות כלל להעד מה"ת וכמובן

ואשר אחזה בזה דהנה כבר הבאתי למעלה דברי הרשב"א ז"ל שהקשה בהך דמשחק בקוביא דמ"מ כיון דמדרבנן פסול מצי א"ל מה אפסדתיך ותירץ דכיון דאינו פסול רק מדרבנן מהני תפיסה וכבר בררתי למעלה דמשום זה דמועיל עדותו לגבי תפיסה לא חשיב ראוי להעיד גם מדרבנן עמש"ל להוכיח זה מהך דהדליק גדישי בשבת דפטור משבועת העדות אף דבדקלב"מ מהני תפיסה ומשום זה דלא חשיב רק כמו גורם דמי יימר דיתפוס עמש"ל אמנם עתה אמינא לבוא מצד אחר דבאמת זה שמועיל עדותו לענין תפיסה לא הוי רק גורם לממון ולא חשיב בשביל זה ראוי להעיד עדות ממון. אמנם זה אינו רק היכא שזה שאין יכול להוציא ממון ואי תפס לא מפקינן מיני' הוא בא מצד הענין בעצמותו וכגון בהך דקלב"מ.