ברכת רצ"ה קנז

מהבעל הרי יש לו בנים ואם לאו הרי היא סוטה ופטורה מחליצה ויבום לדעת רוב הקדמונים ז"ל אמנם ידוע דיש חולקים בזה ה"ה הראב"ד ודעמי' ז"ל דפסקו דגם בודאי זינתה צריכה חליצה והרמ"א ז"ל הכריע לחוש לדעתם ז"ל ומקור הדברים בש"ס דיבמות דף י"א אר"י אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות ופריך ר"א מהך דנכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה כו' ואם מת חולצת ואינה מתיבמת א"ל רב אמינא לך סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק ע"כ. מסוגית הש"ס מוכח דבסוטה ודאי לרב א"צ חליצה ג"כ עיין פירש"י ותוס' שם אמנם הא דפשיטא לי' לר"א דלרב גם מחליצה פטורה דאיהו לא אמר רק דאסורה היינו מדאסר גם צרתה ע"כ דס"ל דדמיא לגמרי לעריות דבחייבי לאוין קיי"ל דצרתה מתיבמת ג"כ ובחנם נתחבטו בזה האחרונים ז"ל. והנה הראב"ד ז"ל דחה הך דרב מהלכה ופסק דצריכה חליצה דסוגיא דשמעתא דאף דכתיב בה טומאה צריכה חליצה וכוונתו אשמעתא דפ"ק דסוטה דקאמר התם אמתניתין דנכנסה עמו לסתר כו' דאם מת חולצת ולא מתיבמת ותתיבם יבומי א"ר יוסף אמר קרא ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי א"ל ר"י אילו איתא לבעל מי לא בעית גיטא השתא נמי בעי' חליצה והרא"ש ז"ל תמה על ראיתו דהרי התם סוטה ספק הוי' ובזה גם רב מודה דבת חליצה היא וכמבואר בש"ס דהכא עיין בדבריו. וראיתי לכ"ת שכ' דכונת הראב"ד ז"ל דסוגין דסוטה פליגי אסוגיא דהכא מהס"ד דפריך ותתיבם יבומי וא"נ דסוטה ודאי חשובה כערוה גמורה גם ספק סוטה הו"ל כספק ערוה דחולצת ולא מתיבמת ומה פריך א"כ דתתיבם יבומי וכאשר באמת הקשו קושיא זו התוס' ביבמות שם והניחו בקושיא עכת"ד וכמדומה לי שראיתי כזאת באחד מספרי האחרונים ז"ל שפי' כן דברי הראב"ד ז"ל ואיני זוכר כעת מקומו איה. אולם האמת יורה דרכו דדברי הרא"ש ז"ל נכונים וברורים דשני הסוגיות מתאימות המה דאי לאו הך טעמא דיליף ר"י מקרא דויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם באמת גם ודאי סוטה היתה גם מתיבמת דמה בכך דטומא' כתיב בה כעריות מ"מ הרי זה לא נאמר רק לגבי הבעל שטמאה לבעלה כעריות אבל מ"מ אין זה ענין לגבי היבם דלדידי' מותרת היא ומה לנו בזה שהיא חשיבה כערוה לגבי הבעל הרי עיקר מה שאנו דנין בעריות לענין יבום היא דכל שהיא ערוה על היבם לאו בת יבום וחליצה היא ורק דאחר שלמדנו מקרא דלאיש אחר שנאסרה גם על היבם ס"ל לרב דיבם כבעל דמי והיא עליו כערוה דטומאה כתיב בה כעריות ובסוטה ודאי פטורה גם מחליצה כעריות ובספק צריכה חליצה מספיקא כמו בספק ערוה וא"כ לפי הס"ד בסוטה שם דלא ידע עדיין מאיסור זה דלאיש אחר שפיר הקשה דלמה לא תתיבם וכנ"ל וז"ב: **(מלחמות אריה והנה לכאורה יש להקשות דמנ"ל להש"ס דרב קאי על סתם סוטה שזינתה עם איש אחר דעל היבם ליכא טומאה רק הטומאה היא על הבעל כקושי' מו"ח ז"ל דלמא באמת רב קאי היכי שהיא סוטה של היבם כגון שזינתה עמו בחיי בעלה דבכה"ג הטומאה היא על היבם כמו דדרשינן ונטמאה ונטמא' אחד לבעל אחד לבועל להכי צרתה אסורה אבל סתם סוטה היכי שזינתה עם איש אחר לא קאמר ומנ"ל להש"ס למיפרך אדרב מכל הני מתניתין אך י"ל דהא הש"ס פריך לעיל ג' ע"ב לרב ולר"א ליתנינהו במתניתין דשש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ומשני ליתא בצרת צרה ע"ש ולהכי א"א לומר דרב קאי רק אסוטה דידי' דא"כ שוב משכחת לה צרת צרה א"נ דלשאר אחים הצרה מותרת להתיבם. אלא מוכח דסתם סוטה נמי צרתה אסורה ומשו"ה לא משכחת לה צרת צרה. ומה מאוד נרוח בזה לישב דברי הראב"ד ז"ל דהנה הריטב"א בחי' שם כתב לישב שיטתו דהא דפריך רב אשי ממתניתין נכנסה עמו לסתר כו' אם מת חולצת ולא מתיבמת אין הפרכא מהא דקתני חולצת דזה שפיר קתני דהא לרב נמי בעי' חליצה כמ"ש הראב"ד רק דדייק מדלא קתני היא וצרתה חולצת ולא מתיבמת ש"מ דצרתה מותרת נמי להתיבם וקשה לרב. אך הקושיא על הראב"ד מהש"ס דלעיל דפריך לרב ולר"א ליתנינהו דמוכח דהיא וצרתה פטורה נמי מחליצה אינו מתרץ וכתב דאגב רב אסי נקט רב ועיקר הפרכא הוא לרב אסי ע"ש והנה זה דוחק גדול. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא די"ל דהא דכתב הראב"ד דסוטה ודאי צריכה חליצה הוא רק בסתם סוטה דלגבי יבם ליכא שום טומאה רק היא אסורה מקרא דלאחר ולא ליבם כמ"ש מו"ח ז"ל אבל סוטה דידי' דאיכא טומאה לגבי יבם מודה הראב"ד ז"ל דהיא וצרתה פטורין מן החליצה. א"כ שפיר פריך הש"ס לרב משכחת לה שש עשרה נשים כגון שזינתה עם היבם בחיי הבעל וכנ"ל וע"ז משני דניחא בצרת צרה דהא לאחיו נמי צרתה אסורה להתיבם לרב ולא משכחת לה צרת צרה ודו"ק ועוד יש לי דברים בזה ואכמ"ל

)** עוד ראיתי להפוסקים ז"ל שכתבו בביאור דברי הראב"ד ז"ל דראיתו היא מהא דאמר ר"י דכיון דמבעלה בעי' גט מיבם בעי' חליצה וסברא זו היא שייך ג"כ בודאי סוטה דג"כ צריכה גט מבעלה אולם לדעתי גם זה ליתא דבאמת צריך להבין סברת ר"י דכיון דמבעלה צריכה גט בעי' חליצה דמה ענין זל"ז דהא דמבעלה צריכה גט הוא משום דהקידושין כבר חלו מקודם ובשביל שזנתה אח"כ לא פקעו דגם היכי דלא תפסי קידושין מ"מ לא פקעו הקידושין שמקודם וראי' ברורה לזה אמינא מש"ס דקידושין דף נ' המקדש אשה ובתה או אשה ואחות' כאחת אינו מקודשות ומסיק הש"ס הטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ומוכח דאל"ה טעמא היו מקודשות ולא אמרינן דנפקעו הקידושין שוב נזכרתי דרש"י ז"ל בס"פ החולץ פירש דסוטה תפסי בה קידושין מהא דלא פקעו הקידושין כשזינתה אולם התוס' והקדמונים ז"ל הרחיקו פירושו זה ע"ע וכדבריהם עיקר וכנ"ל מהך דהמקדש אשה ובתה כו' שהבאתי מה דל"ש לגבי יבם שנעשית זקוקה לו אח"כ ועלה על לבי לומר דר"י ס"ל כמ"ד דנשואין מפילין ואם היתה ערוה בשעת נשואין לאו בת חליצה ויבום היא וא"כ כ"כ להיפוך אם היתה ראוי' בשעת נשואין ליבום אף שנאסרה אח"כ צריכה חליצה וזהו דקאמר דכיון דמבעלה צריכה גט דלא פקעו הקידושין צריכה חליצה ולכאורה עלה על לבי לדחות זה די"ל דאף אי נשואין מפילין לאו היינו דרק הנשואין מפילין ורק דההפלה מתחלת עם הנשואין ונגמרת עם מיתת הבעל וכשאינה ראויה בשעת נשואין חשובה אינה ראוי בשעת ההפלה דבתחלת ההפלה לא הוי' ראוי' אולם להיפוך ג"כ חשובה אינה ראוי' בשעת ההפלה דהיינו בגמר ההפלה בשעת מיתה דגומרת ההפלה וכ"מ מהא דלא מחלקינן בש"ס למ"ד נשואין מפילין בין נשא חי ואח"כ נשא מת ובין נשא מת ואח"כ נשא חי אולם אינו נראה כן מדברי הקדמונים ז"ל עיין במרדכי ז"ל שביאר דברי ר"י גאון ז"ל שכ' בנפלה לפני אח מומר שאינה זקוקה לו ומחלק בין שהי' מומר בשעת נשואי אחיו ובין היכי שהמיר אח"כ דאיהו ז"ל ס"ל דנשואין מפילין עייש"ה ולפ"ז אמנם לדעת כל הקדמונים ז"ל דמיתה מפלת ליתא לסברת רב יוסף וכמובן. והיותר נראה דר"י לא השמיענו סברא חדשה עפ"י מה דאמרינן בש"ס שם דף כ' דאלמנה לכה"ג כו' חולצת ולא מתיבמת ופריך דמן האירוסין ניתי עשה