ברכת רצ"ה קנג

להתיר האיסור שהי' על החלב מקודם ודו"ק. ולפ"ז אמרתי ליישב קושית הפר"ח ז"ל מהא דאמרינן בחולין דף מ"ט אהך דעובר שהוציא ידו בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו כו' בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושרי' הכא נמי ל"ש או דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ולמאן אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא ולדעת הרמב"ם ז"ל שפיר איכא תלתא לדידן דקיי"ל כרבי יהודא לענין שחיטה דניתר בשחיטת אמו ומ"מ חלבו ודמו אסורים והיא תימה לכאורה ולפי הנ"ל א"ש דהנה צריך לבאר הא דקאמר הש"ס רק דמכח חלב ודם קאתי ולא קאמר כמו דאמרינן לקמן לענין החלב דאתיא מהחי ומכח אבמ"ה קאתי אמנם באמת הך ענינא דמכח דולד אינו דמשום זה הוי כמו רוטב וציר וכמו הך דחלב ורק שרצה הש"ס לומר לפי הס"ד דכיון שאתיא מכח איסור הוי כיוצא בו וא"כ אין זה שבא מכח אבמ"ה מזיק כלל דבלא"ה הוא עצמו חי הוא וכמו דמהני השחיטה להבהמה עצמה היינו לאיסור אבמ"ה של עצמו כמו כן מהני לענין זה שבא מכח אבמ"ה דגם לזה יש תקנתא בהשחיטה ואין לדון גם לפי הס"ד רק משום זה דאתי מכח איסורי' דלית להו תקנתא בשחיטה כמו חלב ודם ואיסור יוצא וזה ברור ופשוט

אמנם לפ"ז יש לעורר לפי מה שבררנו בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני שחיטת האם לולד רק להתיר שלא יהי' נאסר אח"כ אבל מה שהיה עליו כבר איסור מקודם במעי האם לא מהני לי' שחיטת האם ומה"ט חלבו אסור בבן ט' חי דגם לשאר העובר למה מהני לי' שחיטת האם נהי דאין איסור אבמ"ה חל עד שילד מ"מ נהי דאיסור אבמ"ה של עצמו אינו חל במעי אמו מ"מ הרי יש כאן עוד איסור אחר היינו מה שבא מכח איסור אבמ"ה וכיון שכבר נאסר מכח זה למה יועיל שחיטת האם לדעתם ז"ל וכיון שאנו מתירין הולד בשחיטת אמו גם חלבו יהא מותר דאין לחלק בין הבשר להחלב וכנ"ל אליבא דר' יהודה. אמנם באמת זה אינו דלפי המסקנא כל מכח לא אמרי' כלל וכיון דאיסור אבמ"ה אינו חל עד שיולד לא הוי שום איסור על בשר הולד במעי אמו. ומעתה לפי הס"ד דבעי לאסור משום דאתי מכח איסור אין מקור לחלק בין בשר העובר לחלבו דכמו דמהני שחיטת האם להעובר אף שכבר נאסר משום דאתי מכח אבמ"ה כמו כן מהני לחלבו והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל לדעת רבינו ז"ל דהא דאמרי' בש"ס דחולין דף ק"ג שם חתך חלב מהחי מהטרפה לוקה שלש ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה דכולם בהדי הדדי קאתי דלאו דוקא נקט כולהו דאיסור חלב באמת חל מקודם לר' יוחנן בעל מימרא זו לדעת רבינו דחדשים לבד גרמי ולא בעינן שיצא אף החלב לאויר העולם וחל א"כ במעי אמו תיכף בשכלו לו חדשיו ועיין ברשב"א ז"ל ר"פ ג"ה שכ' דכל היכי שיש לו היתר להאיסור כשתשחט האם לא מקרי עדיין חל איסורו והביא ראי' מהך דהכא דחשוב לי' איסור בת אחת אף שהחלב נאסר תיכף כשכלו לו חדשיו. אמנם גם זה לא תעלה ארוכה לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דל"מ לי' שחיטת אמו להתיר חלבו ורק דצ"ל לדעתו ז"ל כמ"ש התוס' שם בתירוצם הא' דשפיר חל איסור אבמ"ה על איסור חלב משום דחלב הותר מכללו אצל חיה והארכתי בזה להוכיח דכל היכי שאין האיסור יכול לחול לא חשוב הותר מכללו כיון שאינו יכול לחול כלל דאל"כ גם איסור אבמ"ה הו"ל הותר מכללו דאנן קיי"ל דאינו נוהג בטמאה אלא ודאי דכל כה"ג שאין האיסור יכול לחול לא חשוב הותר מכללו וכיון דלפי אוקימתא ז"ל ס"ל דאין איסור חל על איסור אף במוסיף דאי לאו דבאים כאחד דבהמה בחייה לאברים עומדת אין איסור אבמ"ה יכול לחול אטרפה וחלב וכמבואר שם. א"כ גם אטומאה אין איסור אחר יכול לחול ולא חשוב א"כ הותר מכללו אצל טמאה כיון שא"י לחול כלל ואכ"מ להאריך יותר. ועדיין נשאר לנו לבאר לפ"ז לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל דאמאי אוסר החלב דוקא במצא בה בן ט' חי דכיון דס"ל דכל שנאסר מקודם לא מהני לי' השחיטה מאמו להתירו א"כ כיון דחדשים לבד גרמי לדידי' מה נ"מ בין בן ט' חי למת דמ"מ כבר נאסר חלבו בעודנו חי. אולם באמת לא עליו בלבד יקשה אלא אף לדעת הרשב"א ז"ל דהוא מהחולקים על רבינו ז"ל וס"ל דחלב בן ט' חי מותר כשנשחטה האם מ"מ כיון דגם לדעתו ז"ל לא בעינן לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בתלש חלב מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה חדשים ואוירא אף לגבי החלב עצמו דלא כשיטת התוס' שם שרמזתי עליו למעלה וכמבואר בדבריו ז"ל שהבאתי ורק דלדעתו ז"ל מהני לי' שחיטת אמו להתיר גם האסור מקודם ורק דתלש חלב דחלבו כחלב בהמה מיירי בלא נשחטה אמו א"כ למה נקט ר' יוחנן תלש חלב מבן ט' חי הרי גם במת הו"ל הכי דבשלמא לדעת התוס' הנ"ל יש לומר דבעינן שיצא החלב לאויר העולם בעוד הולד חי אולם לדעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן אוירא כלל וחדשים לבד גרמי הדבר צריך תלמוד לכאור' והנרא' דהנה לכל מילי קיי"ל דעובר ירך אמו הות ורק בולד טרפה פסקינן כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא ומשום דטרפות בחיותא תליא והוולד יש לו חיות בפ"ע ועיין תוס' חולין דף נ"ח ובקדמונים ז"ל. ולפ"ז אמינא בדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל דס"ל דאף דאנן קיי"ל כר' יהודה לענין שחיטה דאין חילוק בין בן ט' חי למת או בינו לבן ח' דגם בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו מ"מ לאו מחד טעמא הוא ורק דבבן ח' אף חי או בן ט' מת הוא מטעם דכיון דאין לו חיות בפ"ע הו"ל כירך אמו וממילא מהני לי' שחיטת האם דהו"ל כאחד מאבריו. אבל בן ט' חי כיון שיש לו חיות גמור בפ"ע ל"ה לענין זה דבחיותא תליא כירך אמו ורק דגזה"כ היא דמהני לי' שחיטת האם מכל בבהמה תאכלו וכמו כן לענין חלבו אף דאנן קיי"ל כר' יוחנן דחדשים לבד גרמי ולא בעינן אוירא כלל לדעתם ז"ל מ"מ אין לאסור החלב רק מבן ט' חי לכל מר כדאית ליה. להרמב"ם ז"ל אף בנשחטה האם ולהרשב"א ז"ל עכ"פ בתלש החלב בלא נשחטה האם ומשום דכיון דהוא בן ט' חי שפיר חשוב בהמה בפני עצמו דלאו ירך אמו הוא ושפיר נאסר החלב משא"כ במת דהוי' ירך אמו ול"ש לאסור החלב דהו"ל כאחד מאברי האם ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ז מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן ט' חדשים כו' אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו ובפ"ז מהל' אלו השוחט את הבהמה ונמצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי' מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה ואם שלמו לו חדשיו כו' חלבו אסור כו' הנה דקדק רבינו ז"ל בלשונו דבבן ט' חי לענין שחיטה כתב דשחיטת האם מטהרתו ואלו בבן ח' חי כתב שהוא כאבר ממנה והיינו כמו שבררתי דבבן ט' חי ל"ה כירך אמו ורק דשחיטת האם מהני לי' לולד מגזה"כ דכל בבהמה אבל בן ח' כיון דלית לי' חיות גמור בפ"ע ממילא יש להתירו דהו"ל כאבר ממנה דירך אמו הוא והבן זה ולפ"ז מוכח דדעת רבינו הגדול ז"ל דעובר ירך אמו ועיין באחרונים ז"ל שנסתפקו בזה ועיין לח"מ פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הל' ו' שכתב בהא דפסק רבינו ז"ל כר' יוחנן דהפריש בהמה מעוברת לחטאת וילדה הרי היא וולדה כשני חטאות ובש"ס דתמורה דף כ"ה פריך לר' יוחנן מהא דתנן היא שלמים ולדה עולה הרי זו ולד שלמים ולר"י כיון דהוי בהמה בפני עצמה הרי זו שלמים מבעי' לי' ועיין רש"י ותוס' שם ורבינו דפסק הכא בחטאת כר"י למה כתב בה' מעשה הקרבנות מתני' כצורתה דהר"ז ולד