ברכת רצ"ה קמה

מממון דל"מ ע"א אף בעביד לגלויי וכאשר האריכו בזה הפוסקים ז"ל ע"ז כתב דל"ח דבר שבערוה דאינן מעידין על דבר שבערוה ורק מלתא הוא דמגלי שזו ראוי' לחליצה ומעתה י"ל דאף שמעידים לאחר המעשה לא חשוב עדות דבר שבערוה כיון שמ"מ הם אינם מעידין על עיקר עדות דבר שבערוה ולא בעינן שנים דוקא. ואמינא להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל בתשובותיו המיוחסות סי' צ"ד שפסק דע"א נאמן לקיים את המחקים ואף כשנכתב קיום המחקים בין סהדא לסהדא כשר עיי"ש שהאריך בביאור הדברים שגם ע"א אינו חשוד למשקר ורק שגזה"כ היא דעפ"י שני עדים יקום דבר ולכאורה צריך להבין דמ"מ למה יועיל עדותו הרי מעיד על דבר שבממון דצריך שנים מגזה"כ וצ"ל כנ"ל דלא חשוב עדות ממון שאינו מעיד על עיקר הממון ורק שמקיים המחקים וכנ"ל בהך דדשב"ע. והנה התם בהך דמחקים היא בשעת מעשה שעד החתום על השטר כמו שנחקרה עדותו בב"ד והעיד א"כ אז להמלוה ששטר זה שנמסר בידו הי' בו מחק זה וכזה נמסר וע"כ דלאו דוקא היכי שהעיד קודם המעשה שלא הי' נ"מ עוד בעדותו לדבר שבערוה או לדבר שבממון ורק דגם בשעת מעשה או לאח"כ כל שאין עדותו גוף עדות הממון ורק שהוא ענין אחר וכגון בהך דמחקים שעדותו היא רק ששטר זה לא נשתנה מכמות שהי' אף שעי"ז נוציא ממון לא בעינן שנים דוקא וה"ה בהך דחליצה כיון שהעדות הוא רק על השערות ולא על גוף החליצה לא בעי שני עדים דוקא ואף כשהעידו הנשים אחר מעשה נאמנות כיון דלא משקרי במדעל"ג ואין זה חשוב עדות דבר שבערוה וכנ"ל בהך דמחקים. ואין לומר דבאמת דבשעת ואחר המעשה בעינן גם בכה"ג שני עדים דוקא ורק דבהך דמחקים חשוב העיד קודם מעשה שהוא חשוב מעיד עם חתימתו עוד קודם שנמסר ליד המלוה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכשמסרו הלוה להמלוה נגמר השט"ח. ז"א דאם כה נאמר לא הי' צריך לחתום לפ"ז שני עדים על גוף השטר והי' די בע"א אלא ודאי דזה ליתא ורק דעיקר הטעם בהך דמחקים שמעיד על ענין אחר ולא עדות גוף הממון וה"ה הכא בהך שערות וכנ"ל. ויש להוסיף ולומר עוד דאף לדעת רוב הפוסקים החולקים ז"ל דאין ע"א נאמן לקיים המחקים עיין ח"מ סימן מ"ד מ"מ ז"א רק משום דס"ל דבע"א חיישינן שמשקר אבל היכי דליכא חשש משקר כגון במדעל"ג וכנ"ד דרק מצד גזה"כ דבעינן שנים דוקא קאתינן עלה כל כה"ג שעדותו על ענין אחר שפיר מהני וכנ"ל. ועפ"ז עלה על לבי לבאר דברי הש"ס ריש גיטין מדאורייתא לא בעי קיום דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ויפלא באמת דמה ענין הך דר"ל לזה דעיקר הטעם דמה"ת לא בעי קיום משום דלא חשוד אינש לזיופי ומה זה ענין להך דר"ל דאינו חוזר ומגיד כשחתם בשטר דהוי כאילו העיד בב"ד ולפי הנ"ל ניחא דס"ל להש"ס דהאומדנא דלא חשוד לזיופא אינו מועיל בעדות ממון דבעינן שני עדים דוקא ורק דכיון דעדים החתומים על השטר חשוב כאילו כבר נחקרה עדותן בב"ד אנו דנין א"כ כעת רק אם השטר אמת וכבר העירו בב"ד אם אין ולזה שפיר מהני האומדנא דלא חציף אינש לזייף שאין זה עדות גוף הממון ורק שזה חתימת יד העדים ושהעידו א"כ כבר וכנ"ל דלזה לא בעינן רק לסלק חשש משקר ודו"ק כן עלה על דעתי בתחלת העיון

אולם אחר ההתבוננות דא"א לומר כן דאם כה נאמר יקשה הך דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה דאמרי' דלא מהני משום דהוי חצי דבר והרי הך דחצי דבר אינו רק מטעם גזה"כ וכיון דבעדות שערות גם ע"א ואשה מהני משום דהוי מדעל"ג ואין עדותו על גוף הדבר שבערוה וכנ"ל פשיטא דאין לפסול שני עדים משום חצי דבר ובש"ס דב"ב דף נ"ו אמרינן דבע"א אומר בגבה וע"א אומר בכרסה האי חצי דבר וחצי עדות היא ואמאי הא לעדות שערות ע"א סגי בכ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל ובשלמא אי נימא דאחר המעשה בעינן באמת שני עדים ניחא די"ל דהתם בהך דבגבה ובכרסה מיירי בכה"ג דבעינן שני עדים גמורים דהוי דבר שבערוה אולם אי נימא דגם אח"כ ע"א ונשים נאמנים משום דהעדות הוא מ"מ על ענין אחר הקושיא במקומה עומדת וצ"ע כעת והדבר צריך תלמוד אצלי. ומדברי הירושלמי בעד סוטה דהכתובה נגררת אחר האיסור שהביא כ"ת אין ראי' דעד סוטה התורה האמינתו וגם דכיון דאינה יכולה לשתות ממילא הפסידה כתובתה דקיי"ל כב"ה דמתוך שלא שותות אינה נוטלת כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והבן: אמנם עכ"ז אין לחוש ולחוכך מצד זה בנידון דידן דלדעתי גם להרמב"ן ז"ל בלא הנך טעמי שכתב דהוי מלדעל"ג ולאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי בשידעינן שכבר באה לכלל שנותי' דאיכא חזקה דרבא אף דח"ד ל"מ לענין חליצה מ"מ נשים נאמנות דהרי ר"י ס"ל דרק אחר הפרק נאמנות אבל לא תוך הפרק אף דס"ל דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ומשום דדוקא לאחר הפרק דחזקה דרבא מסייע לדבריהם נשים נאמנות עיין בש"ס דנדה דף מ"ח הרי דטעם זה לחוד מספיק. והרמב"ן לא הוצרך לטעמי' דידיה רק לת"ק דס"ל דגם תוך הפרק נאמנות דליכא חזקה דרבא ואף דלת"ק אין ראי' לכאורה דהיכא דחזקה דרבא מסייע נשים נאמנות גם היכי דלא שייך טעמא דידי' וכגון שמעידין לאחר מעשה וכנ"ל מכל מקום כיון דלר"י על כרחך צריך לומר כן מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה ולומר דלת"ק ל"מ סיוע חזקה דרבא לעדות הנשים. ובחידושי בארתי והמתקתי הדבר דלדעת רבים מהפוסקים ז"ל דחזקה דרבא הוא באמת חזקה אלימתא והא דלא מהני לענין חליצה הוא רק דצריך לבדוק אחר שערות דכל היכא דאיכא לברורי צריך לברר. שפיר לענין זה נשים נאמנות ועיין תוס' פסחים דף ד' שהקשו על הא דבעי למיפשט שם דחזקתו בדוק מהא דנשים נאמנים על ביעור חמץ דמאי ס"ד דאם חזקתו בדוק למ"ל אמירה דהני ותירצו דמיירי דאיתא בעיר דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאלו ולזה מהני אמירתן דהני עיי"ש מדבריהם למדנו דאף היכי דאמירת נשים לית בי' ממשא מ"מ מהני היכא דאינו רק משום דצריך לברר. ולדעת החולקים וסוברים דח"ד לא הוי חזקה רק להחמיר ולא להקל י"ל דהא דנבדקות ע"י נשים הוא באמת מדרבנן מתקנת חז"ל עיין בנ"י ז"ל ביבמות פ' ב"ש דנבדקות ע"י נשים י"ח דא"א ע"י אנשים משום דרכי' דרכי נועם ורק דאין כח ביד חכמים לעקור דברי מה"ת בקום ועשה רק היכי שדומה הדבר הגון להאמין וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק האשה רבה לענין עד מיתה עיי"ש ולכך אין נשים נאמנות רק לאחר שהגיעה לכלל שנותיה דהגון הדבר להאמין משום ח"ד והארכתי בזה ואכמ"ל: ועלה על לבי להוסיף עוד דגם לת"ק צ"ל דמטעם צירוף ח"ד נשים נאמנות דאל"כ לא הי' להאמינם לאחר הפרק דל"ש לדעתי בזה טעמא דמדעל"ג לא משקרי אינשי די"ל דסמכו שהביאה שערות כיון שהגיעה לכלל שנותי' וכדאמרי' מה"ט דאינם נאמנים היכי שראו הטביעה דכיון שראו שנטבע לא יפחדו לשקר ואומרים בדדמי וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל וע"כ דלאחר הפרק מטעם דאי צירוף ח"ד נשים נאמנות וטעמו דמדעל"ג ולא אאסורא מסהדי שכתב הרמב"ן ז"ל הוא רק דמה"ט נאמנות, לת"ק תוך הפרק דליכא ח"ד ודו"ק ועיין בתוס' ב"ב דף קנ"ד שהקשו בהך שמכר בנכסי אביו ומת דאמאי הוצרכו הלקוחות להביא ראי' שלא הי' קטן הא איכא ח"ד מדבריהם ז"ל נראה בעליל דס"ל דחזקה דרבא אלימא טובא אף להוציא ע"י