ברכת רצ"ה קמד

הרמב"ם ודעמי' ז"ל דהרי לר"י בש"ס דמכות שם ס"ל דגם אי בשעת ראי' לא אתו הפסולים לאסהודי ורק למיחזי מ"מ עדותן בטילה משום שנצטרפו בשעת הגדה בב"ר וא"נ דכל עדים שלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד ל"ח עדות נהי דס"ל לר"י דהצירוף בב"ד לבד מבטל העדות משום שנצטרף להם הפסולין מ"מ כיון דלא אתי הפסול בשעת היא משום דכיון דלא כוונו לא שמו על לב לחזק תוכן הענין בזכרונם ועתה מעידים בדדמי וי"ל א"כ דבמעידין לאלתר ל"ח לשכחה ובדדמי וכדמצינו חילוק כזה בש"ס דגיטין דף כ"ב לענין כתב שיכול להזדייף לר"א דע"מ כרתי דלא הכשיר רק לאלתר אבל לא לאחר עשרה ימים דחיישינן דתנאה הוי בו ושכחו עייש"ה. וזה שדקדקו הת"י ז"ל וכתבו שאינם יכולין להעיד בב"ד לאחר זמן דלאח"ז דוקא א"י להעיד. ולפ"ז אין ראי' מהך דר"י במכות שם לסתור זה די"ל דהתם מיירי בשהעידו לאלתר דהוי עדות בכה"ג. ואני מוסיף לומר דאף אי הך דמכות מיירי שהעידו לאח"ז ניחא די"ל דס"ל לר"י דצירוף הראי' לבד מבטל העדות אף שלא העידו כלל בב"ד וכדעת רוב הפוסקים ז"ל לדידן דקיי"ל כרבי ורק דבזה פליג דכל שנצטרפו עם הפסול בראי' אף שלא נתכוונו לאפסודי מבטל העדות כיון שע"ע יכולין היו להעיד דאף שלא נתכוונו להעיד מ"מ יכולין היו להעיד והי' עדות המועיל אם הי' כשרים אם היו מעידים לאלתר גם לדעת הת"י ז"ל והמה חשובים א"כ מקיימי דבר וכנ"ל והבן. ולפ"ז צ"ל להרח"כ ז"ל דלכך לא פי' הך דלמחזי אתיתו כפשוטו כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דמיירי דוקא שמעידין לאלתר שוב ראיתי והתישבתי דאין מדברי הרח"כ ז"ל ראי' דס"ל כדעת הת"י ז"ל הנ"ל דפירושו מוסב לישב קושית התוס' שם דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתו. וביאור קושית התוס' ע"כ הוא דמי שירצה לעבור על דבר שיתחייב מיתה יבא אתו בשעת מעשה אחד מהקרובים והוא יאמר אח"כ שלאסהודי נתכוין א"ו שכוונתם ז"ל בקושייתם היא דס"ל דלר"י לא בעינן שיצטרפו בשעת הראי' כלל ורק דכל שנצטרפו יחד בשעת הגדה העדות בטל וע"ז הקשו דיוכלו א"כ הקרובים לבוא לב"ד לאסהודי שיאמרו שראו המעשה ממקום שלא היו הכשרים רואין אותם ולא יהרג אדם לעולם וא"כ הי' הרח"כ ז"ל מוכרח לפרש דכל שלא באו הכשרים להעיד יחד עם הפסולים עדותן קיימת דאל"כ הדק"ל דהכשרים שבאו לב"ד בודאי לאסהודי אתו וגם בשעת ראי' מסתמא לאסהודי נתכוונו אחרי שהתרו בו ולא מצאתי איפוא חבר להת"י ז"ל הנ"ל ויצא לנו א"כ לדינא דאין לחוש ולהחמיר מצד זה נגד דעת גדולי המורים הרמב"ם הרא"ש והטור ז"ל דגם בלא כוונו להעיד יכולין להעיד ומסתימות דבריהם ז"ל מבואר דגם לאח"ז וכנדון שלפנינו יכולין להעיד בכה"ג וכן אשמעינן דמהני אף שלא היו מתכוונות להעיד עיין בפירש"י ז"ל שם נראה דזה שלא כוונו גריעותא הוא וז"ב לדעתי לדינא. ומ"ש כ"ת שיש לחוכך שלא לסמוך על עדות השתי נשים אלו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דלכך לת"ק נשים נאמנות להעיד על השערות בכ"מ בין להקל בין להחמיר משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי ודמי להך דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא. והוסיף הרי"ף ז"ל בטעמא דמלתא שם דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא הוא דמגלי דהדין היא גברא פלן והא נמי להא דמיא דהם מגלים שזו ראויה לחליצה כו' וא"כ לפ"ז לאחר מעשה י"ל דלא מהני עדות נשים שעדותן הוא שזו כבר הותרה בחליצתה עכת"ד

והנה עלה על לבי לדון ולומר דהנה הרמב"ן ז"ל משני טעמים קאתי עלה דהוי מלתא דעל"ג וגם דלאו אמילתא דאיסורא כו' מסהדי וביאור דבריו ז"ל לדעתי הוא דעל עיקר קבלת עדות נשים כתב דמהמנינן להו משום דהוי מדעל"ג ואך דמ"מ ז"א מספיק עוד כיון דהוי דבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר **(מלחמות אריה הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור כגון שאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד ועי' שם ברש"י דכיון דאינה צריכה לעדותו אינו חייב ק"ש וא"כ הכא נמי לא היו צריכים שוב לעדותו אך י"ל עפ"י מה דאיתא בסנהדרין מ"א פ"ב אמר רב ששת דבחקירות אפי' שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן בטילה כמאן כר"ע וכתבו בתוס' דלר"ע דמקיש שלשה לשנים כשאומר אחד א"י הדין כמו נמצא אחד מהם קא"פ דבטלה כל העדות ע"ש ולפ"ז י"ל דר"מ סבר נמי כר"ע להכי הוא מחייב אותו ק"ש דהא עי"ז נתבטל כל העדות וא"כ שפיר ניחא דאלו הוי אמר לא נתכונתי להעיד אע"ג דלענין זה שלא הי' נשבע לשקר אין זה תירוץ כלל שהרי נשבע על דעת ב"ד מ"מ פטור מק"ש דהא כיון שאומר שלא נתכוין להעיד א"כ שוב כשר עדותן של השנים שהעידו וליכא ק"ש שלא הפסיד כלום בכבישת עדותו וכנ"ל ולפי' מה שפי' רש"י ז"ל במכות דהא דאמרו בגמרא לאסהודי אתיתו או למיחזי אתיתו קאי על הפסולים בודאי הוא מכשיר העדות של השנים במה שאומר שלא כיון להעיד ובאמת הוא פי' נאה בסוגיא דכריתות אך לשיטת ר"ח הכהן דהך דלאסהודי אתיתו כו' קאי על הכשרים א"א לפרש כן ואולי התוס' דכריתות קאי בשיטת ר"ח כהן ומשו"ה הוכיחו דכל שלא כיון להעיד לא מהני שוב עדותו ומזה יהי' סעד לדברי מו"ח ז"ל דר"ח כהן קאי ג"כ בחדא שיטתא עם התוס' דכריתות ודו"ק ולשיטת התוס' דכריתות צ"ל דבשעה שתבעו אותו להעיד אכתי לא העידו השנים העדות שלהם ומשו"ה חייב דאע"ג דאיכא עדים בלעדו מ"מ כ"ז שלא העידו שפיר חייב דאל"כ כל אחד ישמיט א"ע שיעידו אחרים וז"פ. עוד יש להעיר עפ"י מה שכתבתי בספרי מצ"א סי' כ"ו לחדש דדוקא לרבנן דס"ל התם במתניתין דשבועות שם דשבועות העדות אינו חייב אלא כשכפר בב"ד אבל כשכפר שלא בפני ב"ד פטור בעינן דוקא שיהא ע"י כבישת עדותו הפסד ממון בפועל ממש אבל לר"מ דס"ל התם דחייב בין בב"ד בין שלא בפני ב"ד ע"כ לח בעינן שיהי' הפסד ממון בפועל ממש ע"י שכופר עדותו דאיזה הפסד ממון יש כשכפר שלא בפני ב"ד הא יכול לחזור ולהעיד אלא ע"כ לדידי' סגי שיהי' העדות רק נוגע לעניני ממון ע"ש וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דאמרינן הכל מודים בע"מ שהוא פטור כגון דאמר לדידה ולא אמר לב"ד וליכא הפסד כלל אינו אליבא דר"מ דלדידי' גם בכה"ג חייב ואע"ג דאמר הכל מודים לא קשה דזה קאי רק אפלוגתא דרשב"א ורבנן עי' לעיל סימן ד' ובהגהותי מל"א ואם כה נאמר נסתר מה שכתבתי בישוב דברי רש"י ז"ל דהכא אליבא דר"מ קיימינן ולדידי' בכל גווני חייב אך עוד יש לדבר מזה ואכמ"ל ולא באתי רק לעורר:)**