ברכת רצ"ה קמג

אין כאן חשש כלל דיהי' נאמן לטעון שהי' עיסקא במגו דמזויף אחרי שא"א לקיימו דגם בשטר גמור שאינו מקיום נאמן לטעון גם אמנה במגו דמזויף וכמבואר בחו"מ סי' פ"ב עייש"ה. ובדבר ההכחשה שהלוה טוען שהי' באיסור ולא עצה"ע הנה לפי דעת הש"ך ז"ל ביו"ד סי' קס"ט גם בע"פ אין הלוה נאמן כיון דמשוי נפשי' רשיעא [דאף דאין הלוה, עובר על השימה מ"מ עובר על לפני עור] אמנם התומים בכללי מגו החזיק בדעת הרמ"א ז"ל דבע"פ הלוה נשבע ונפטר דמגו מהני אף במקום דמשים עצמו רשע עיי"ש ואנכי בחי' באתי ע"ז מצד אחר דלא שייך כלל אין אדם משים עצמו רשע בכה"ג דאין רצונו לעבור בנתינת הרבית וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל דהיכי דרוצה לעשות תשובה ל"א אין אדם משים עצמו רשע והארכתי בזה ואכ"מ ובנ"ד א"כ הלוה נשבע ונפטר והנלע"ד כתבתי ושלום על ישראל ועל רבנן: סימן נט ב"ה רישא יום א' ז' תמוז תרל"ד לפ"ק

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה בפלפול וסברא כ"ש מו"ה יהושע נ"י אבד"ק סאקליב

אחרי תתי שלום לכ"ת כמשפט יקרתו עם דברי שאלתו שאלת חכם מיום ג' במדבר הגיע עדי זה ימי מספר כי המופלג מפה אשר נשלח מכת"ר ע"י לא הי' בביתו ויען כי בעת בוא אלי דבריו הייתי נסבך בענין אחר נחוץ לא יכולתי להשיב לכ"ת על אתר כמבוקשו ואחר עד עתה. עתה באתי להביע לכ"ת חוות דעתי ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזר הצור אשר ממנו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה

ע"ד שאלה הראשונה זה תוארה. בחור אחד יותר מכ"ה שנים חלץ ליבמתו ובשעת שבדקו אותו ראו שהי' לו שתי שערות האחת אורך אמה והשני' כדי לכוף כו' וזקן התחתון הוא מלא שערות ורק קטנות מאוד שא"א לראותם רק אחרי העיון וההשגחה היטב ובדקוהו וראו שאין לו גומות ואין לו זקן ובשרו אינו מחליק שיש לו שערות קטנות כמו בזקן התחתון וזו"ז שכחו לצוות לבדוק את היבמה ואך עתה אחר שכבר נחלצה ונסעה משם נמצא שם שתי נשים אחת מהן אומרת שזוכרת שיש לה דדים ואחת אומרת שראתה שיש לה שערות והאשה החלוצה אינה בשם לבדוק אותה עכת"ד השאלה: ובמה דסיימנא אפתח חקר כת"ר דיש לשדות נרגא בעדות נשים אלו המעידים על סימני גדלות של היבמה דכיון דלא נצטוו מקודם במכוון לבדוק אותה יש לומר דמלתא דלא רמי' עלי' דאינשי לאו אדעתי' וכתב שמצא להגאון בעל תב"ש ז"ל דלא חיישינן לשכחה בדבר שהנשמה תלוי' בו ויהי' מכשול גדול. אולם מעודי אנכי אין דרכי לבנות יסוד על דברי האחרונים ז"ל ואך אל ההרים מוסדי ארץ אשא עיני רבותינו ומאורינו גדולי המורים הקדמונים ז"ל ומראש צורים איפוא אראנו כי דבר זה במחלוקת שנוי' הת"י ז"ל בכריתות דף י"ב כתבו להדיא דהיכי שלא נתכוונו העדים בשעת מעשה להעיד אינם יכולים להעיד אח"כ בב"ד וכן נראה לי שזהו ג"כ דעת רבינו חיים כהן ז"ל עיין תוס' במכות דף ה' ד"ה לאסהודי אתיתו שפירשו בשם הר"ח כהן ז"ל דשואלים את הכשרים אי לאסהודי עם הפסולים אתיתו או למיחזי בלא הפסולים ולכאורה למה הצריך להוציא הך דלא סהודיאו למחזי הנאמר ממשמעותו דלפי פירושו גם אי לאסהודי אתו היכא שלא נתכוונו להצטרף עם הפסולין עדותן קיימת ולמה לא פירש לפ"ז כפשוטו דאי אתו ונתכוונו הכשרים לאסהודי חשוב צירוף בראיה ועדותן בטילה דכיון שראיתם הי' לאסהודי הראי' חשוב תחלת העדות ועדותן בטילה אף שלא נתכוונו להעיד עם הפסולים ורק אי למחזי אתו אין זה חשוב צירוף כיון שהראי' לא הי' ע"ד להעיד. אולם אי נימא דס"ל להרח"כ ז"ל כשיטת הר"י ז"ל הנ"ל דכל שלא נתכוונו בשעת מעשה להעיד אינו עדות ניחא דלא הי' יכול לפרש הך דלמחזי שלא כוונו להעיד כלל דא"כ נהי דל"ח נצטרפו בהדי פסול מצד אחר אינו עדות כיון שלא נתכוונו בשעת מעשה להעיד וכנ"ל וע"כ הוצרך לפרש הך דלמחזי דבאמת נתכוונו להעיד ורק שלא לאסהודי עם הפסולין ודו"ק

אמנם הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דלא בעינן שיתכוונו העדים בשמת מעשה להעיד וכ"פ להלכה בטוש"ע ח"מ סי' ל"ו עייש"ה ועיין בפירש"י ז"ל כריתות שם שפי' הך דמודה ר"מ לחכמים באמרו לו ידעת בעדות פלוני דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד שהביאו הת"י ז"ל ראי' לדבריהם אלו דיכול לומר מה לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד ולא נשבע א"כ לשקר וצ"ל לדעת הר"י ז"ל דס"ל דרק אי נימא דכל שלא נתכוונו להעיד אינו עדות שפיר יוכל לתרץ דיבורו דלא ידעתי דקאמינא היינו שלא נתכוונתי להעיד וכוונתי הי' שלא ידעתי לך עדות המועיל ודמי להך דלא בעלתי בשפחה חרופה דיוכל לתרץ ולומר לא גמרתי ביאתי ולא בעלתי שאמרתי היינו שלא בעלתי ביאה החשובה ביאה בשפחה חרופה אולם אי נימא דגם בלא באו בשעת מעשה להעיד יכולין להעיד א"י לתרץ דיבורי' שכוונתו הי' שלא נתכוין להעיד דמ"מ הרי הי' יכול להעיד עדות המועיל והוא אמר ונשבע ש שלא ידע לו עדות והוא ידע עדות גמור המועיל. אולם לפ"ז עכ"פ אין ראיתם ז"ל מכרעת כ"כ די"נ דיוכל לתרץ דבריו ולומר שלא נתכוין בשעת מעשה להעיד והוא סובר שא"י להעיד באופן זה, ואף שבאמת אין הדין כן איהו מטעי קטעי והי' סובר שאין זה עדות המועיל ולא ידעתי שאמר כוונתו הי' לדעתו וטעותו שאינו יודע לו עדות המועיל ואף דבאמת אינו כן מ"מ פטור דלבו אנסי' ולא הי' אדם בשבועה ודו"ק: **(מלחמות אריה הנה לכאורה יש לתמוה לפע"ד על פי' רש"י ז"ל שכתב דיכול למיפטר נפשי' מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונת להיות עד דמאי מהני זה הא קיי"ל דכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד כמבואר בש"ס ופוסקים, א"כ הרי נשבע לשקר דמשמעות הלשון לא ידעתי הוא שאינו יודע כלל העדות בשלמא לשיטת התוס' דכל שלא כוון בשעת מעשה להעיד אין עדותו מועלת שפיר ניחא דאע"ג שנשבע לשקר מ"מ כיון דעדותו לא הי' מהני ל"ח רק שבועת ביטוי ולא שבועת העדות וגם אין לחייבו קרבן מחמת שבועת ביטוי כיון שאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני א"כ הוא מזיד ושבועת ביטוי אינו חייב קרבן רק בשוגג אבל אי נימא דגם בלא כוון להעיד כשר עדותו קשה איך יכול לתרץ דבריו הא מ"מ נשבע לשקר וצריך להיות חייב משום שבועת העדות ולישב דבר זה עלה על לבי די"ל דכונת רש"י הוא באופן אחר דלכאור' יש להעיר עוד אמאי הוא חייב ק"ש הא ע"כ מיירי שאותן השנים שאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני המה בעצמם היו ג"כ עדים על המעשה וראו אותו כי גם הוא הי' עמהם דבל"ה לא משכחת לה כלל שיודעים שהוא יודע העדות וכמובן ומעתה לפ"ז חיד הוא חייב ק"ש הא יכול לומר לא אפסידך כלל אחרי שכבר העידו עדים אחרים ובכה"ג איתא בשבועות ל"ב)** ועלה על לבי להביא ראי' לדעת