ברכת רצ"ה יד

נהרג ממש אמאי לא ישיאו את אשתו כו' אין חילוק בין קומנטריסין לעידי ישראל אמנם הא קשיא לי לפי המסקנא דגם בנהרג ממש אינם נאמנים במילתא דשייכים בה דעבידי להתפאר לאחזוקי שיקרייהו יקשה לל"ב דמיירי ברייתא ביוצא ליהרג דלמה נקט שמע מקומנטריסין דיש חסרון גם מפאת נאמנותם דעבידי לאחזוקי שיקרייהו הא גם בעידי ישראל א ישיאו את אשתו דיוצא ליהרג בערכאות אינו בחזקת ודאי נהרג

ולכאורה רציתי לומר דלל"ב לא ס"ל כלל הך חששא דהתפארות ואין חילוק א"כ בין שמע מקומנטריסין לעדים כשרים מישראל אמנם יקשה לפ"ז דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהביא להלכה דשמע מערכאות איש פלוני נהרג אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי שיקרייהו והרי הוא בעצמו פסק בפ"ח מהל' תרומות כלישנא בתרא דרב יוסף עיי"ש ולפי הנ"ל לל"ב לא ס"ל כלל הך חששא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו ואין לומר דלפי האמת והמסקנא מפרשינן גם לל"ב הך דנהרג כפשטא נהרג ממש ובשמע מקומנטריסין אל ישיאו את אשתו מפאת חסרון עדות דאינם נאמנים דעבידי כו' דז"א דדוקא לל"ק דביוצא ליהרג בב"ד של ישראל נותנים עליו חומרי חיים כו' נוכל לפרש הכי משא"כ לל"ב דמתניתין מיירי בב"ד של ישראל מקטל קטלי' כו' דא"כ יקשה דלמה נקט דוקא נהרג הא גם ביוצא ליהרג דינא הכי. ואין לדחוק ולומר דאיידי דנקט נהרג בסיפא דגם בנהרג אינם נאמנים נקט ברישא ג"כ נהרג. דעדיין יקשה דלמה נקט רישא כלל דזהו משנה שאינה צריכה דפשיטא דב"ד של ישראל נאמנים לומר שנהרג והו"ל למתני רק סיפא דשמע מקומנטריסין כו'. ובשלמא לל"ק ניחא דהיא גופא קמ"ל ברישא דדוקא נהרג ממש ישיאו את אשתו אבל ביוצא ליהרג אל ישיאו דשמא חזו לי' זכותא משא"כ לל"ב דבאמת בב"ד של ישראל גם ביוצא ליהרג הוא בחזקת נהרג ודאי וזה הוא באמת דבר שראוי לעורר עליו. אמנם לפי הנ"ל לפירש"י ז"ל ניחא דכיון דקומנטריסין שאינם הערכאות ורק הממונים ליהרג א"כ שפיר י"ל לל"ב דהך דנהרג היינו יוצא ליהרג ושמע מהקומנטריסין אל ישיאו את אשתו הוא רק משום דבערכאות לא מהני מה שיצא ליהרג דמקבלי שוחדא ומשום דאל"ה היו באמת לאמנים דכיון שאינם רק הממונים ליהרג הנה רק בנהרג ממש אינם נאמנים דיש גם אצלם חשש התפארות שהרגו בדין וכנ"ל משא"כ ביוצא ליהרג דהם עדן לא שייכי כלל בהך מילתא ודמי לעכו"ם אחר שאומר שנהרג זה בערכאותיהם דנאמן ואין חילוק בינם לעדים כשרים וכנ"ל ומוכח א"כ לפ"ז ג"כ דבעכו"ם אחר שאומר שנהרג בערכאותיהם דנאמן דל"ש כלל הך חששא דהתפארות וכנ"ל ודוק

וע"ד חידוד עלה על לבי לומר ולהוסיף דרבותא אשמעינן שהך דשמע מקומנטריסין דהנה בהך דעד מיתה ביבמות דף פ"ח דמסיק דמשום עגונא אקולי בה רבנן ומתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה כו' כתבו התוס' ז"ל שם דמתקנת חכז"ל הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה כיון שדומה הדבר הגון להאמין ובדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת ויש כח ביד חכמים לעשות כן

אמנם רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה ע"ב כתב וז"ל לעדות אשה לומר לאשה מת בעלך דאקולי בה רבנן משום עגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וכבר תמהו ע"ז מהא דנשאת ואח"כ בא בעלה דתצא מזה ומזה וחייבת בקרבן ואי נימא דאפקעינהו לקידושי מיניה הרי היא פנוי' גמורה ומותרת היתה לשני. ועלה על דעתי בביאור הדבר. דהנה כבר נודע דעת הרבה פוסקים הא דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה הוא רק היכי דאיתחזיק איסורא אבל היכי דלא איתחזיק איסורא גם בדבר שבערוה ע"א נאמן מדינא עיין כ"ז בפוסקים ואנכי בחידושי הבאתי ראיה לדבריהם מהך דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחר ואמר אני קדשתי' דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ואם נאמר דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אף היכי דלא איתחזיק איסורא א"כ נהי דבתו לא חשיב מעיד נגד החזקה שאינו רק מברר דבריו מי קדשה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם מ"מ הא הו"ל דבר שבערוה א"ו דהיכי שאינו נגד החזקה ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה וכדעת הפוסקים ז"ל הנ"ל. ומעתה אמינא דהפקעת קידושין דהכא לאו היינו שגם אם העד שקר העיד לא יהיה כאן איסור דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דעיקר הטעם שתקנו חז"ל שיהי' נאמן הוא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה ואם יפקיעו הקידושין לגמרי לא יהיה שוב חומר שהיא פנוי' למפרע ולמאי תחוש ורק דענין הפקעת הקידושין היתה שאם אמת כדברי העד המעיד תהי' פנוי' למפרע וממילא העד אחד מהימן מדינא אחרי שלפי דבריו לא היתה א"א מעיקרא ואין כאן אתחזיק איסורא ובמקום דליכא חזקה ע"א מהימן גם בדבר שבערוה ולכן כשנתברר שהעיד שקר שפיר אמרי' דתצא מזה ומזה דכיון שהעיד שקר ליכא כלל הפקעת קידושין וכנ"ל, ועפ"ז אמינא לדחות מה שהביאו ראי' דעד מיתה נאמן מה"ת מש"ס דשבועות דף ל"ב דהכל מודים בעד מיתה דחייב בשבועת העדות ואילו לעיל שם דף ל"א קאמרינן מ"ד מלך אין אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו חזינן א"כ דבתר דאורייתא אזלינן לענין שבועת העדות ואי נימא דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן למה יתחייב בשבועת העדות הא מה"ת אינו ראוי להעיד

ובאמת שכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל דף ל"א שם ותירצו דבתר תרווייהו אזלינן דאי מדרבנן הו"ל ראוי להעיד חייב בשבועת העדות וכ"כ להיפוך אף אי מדרבנן לא הוי ראוי ומדאורייתא ראוי להעיד חייב. אמנם באמת דבריהם ז"ל אינם מובנים דכיון דאמרי' דאין לפטור מחמת זה דמדרבנן לא הי' ראוי א"כ איך נוכל לחייבו משום זה דמדרבנן הוי ראוי ומאין לנו לחלק בזה בין פטור לחיוב. ולכאורה לפמ"ש הרשב"א ז"ל ליישב דמה בכך דמדאורייתא מחזי חזי מ"מ כיון דרבנן פסלוהו אין הפסד ממון בכבישת העדות וכתב דמזה מוכח דבכל פסולי דרבנן אי תפס לא מפקינן מיניה ויש הפסד א"כ לענין זה א"ש די"ל שפיר דלכך בעד מיתה חייב בשבועת העדות כיון דמדרבנן הו"ל ראוי להעיד ובמשחק בקוביא כיון דמה"ת הו"ל ראוי להעיד שפיר ישנו בחיוב שבועת העדות דאף דרבנן פסלוהו מ"מ מועיל עדותו גם עתה לענין תפיסה. אמנם באמת כבר בארתי בחידושי דאין כוונת רבינו הרשב"א ז"ל דכיון דמהני תפיסה חשוב ראוי להעיד אף מדרבנן דפשיטא דזה לא עדיף מגורם לממון. דהרי גם היכא שאין יכול זה להוציא רק בשבועה אמרי' דפטור לדידן דגורם לממון לאו כממון דמי משום דא"ל מי יימר דישתבע וכ"כ יכול לומר לו מי יימר דתתפוס. וראי' ברורה לזה מהך דתבואו ותעידו לי שהדליק גדישי בשבת דפטורים אף דבקלב"מ מהני תפיסה. ורק דכוונתו ז"ל הואיל דבאמת דע"י מה שמועיל עדותו לענין תפיסה לא חשיב ראוי להעיד עדות ממון דאין כאן ממון ורק גורם לממון וכנ"ל ולכך בהדליק גדישי בשבת פטורים דאין כאן עדות ממון. ובהך דמשחק בקוביא חייב משום דחשיב ראוי להעיד דמדאורייתא מיחזי חזי ורק שלא יקשה דמ"מ נהי דהוי ראוי להעיד מ"מ יאמר לו מאי אפסדתיך ע"ז תירץ דיש לו הפסד לענין תפיסה דאף דזה לא חשיב