ברכת רצ"ה קלז

[וכמדומה שמצאתי כן לאח"כ לאחד מהאחרונים ז"ל] די"ל דמ"ש התוס' דבבכור גמר ומקני היא רק בענין שכתבו שהקנה להעכו"ם אוזן בהעובר דאין א"כ הפסד להמוכר משא"כ כשמכר כל הבהמות יש לומר דאינו חושש להפסיד הולד נגד הבהמה אמנם לדעתי יראה דאין לחוש לזה בין מפאת המוכר ובין מפאת הלוקח. מצד הקונה לא שייך לומר הך דגלי דעתי' רק היכי שהוא מעצמו התחיל למשוך משא"כ בנ"ד שעשה כן עפ"י אמירת המוכר שצוה לו למשוך ונענה לדבריו ועיין בש"ע סי' ר"נ שם בהך דמתנת שכ"מ שנותן בקנין דאם הנותן לא בקש רק המקבל ל"ש לומר דלא רצה להקנות אלא בקנין עיי"ש בהגה"ה. וה"ה וכ"ש א"כ בעכו"ם בנ"ד. וגם מצד המוכר נראה דאין לחוש ול"ד להך דסי' קצ"ז דזה באמת לא הוי אומדנא דמוכח שנאמר דמבטל הקנין גמור ומעשה ובהך דהתם שאני דכיון דא"ל שימשוך והוא עשה קנין מסירה או הגבהה כיון דבעינן שיאמר לו שיקנה בזה ורק דהיכי שעשה בפניו תלינן דניחא לי' והסכים בלבו אמירתו שאמר שימשוך מבטל האומדנא הזאת שאמדינן שהסכים בלבו וביחוד בנ"ד פשיטא דל"ח אומדנא דבמשיכה דוקא ניחא לי' אשרי שלכתחלה פסקינן דיש לו לעשות שני הקנינים בבכור כסף ומשיכה ול"ד א"כ כ"כ להך דפי' ר"נ במתנת שכ"מ שניתן בקנין דהתם אי רצה במתנת שכ"מ למה הי' לו הקנין. ובל"ז יש לחלק בין מתנת שכ"מ שאינה רק מתקנת חז"ל שלא יצטרך לקנין שלא תטרוף דעתו ואולי אין רצונו בתקנה זו ועיין בסמ"מ שם ובין דבר שאינו לתקנתו והבן הארכתי בזה אף שכפי הנראה מלשון השאלה הי' אמירתו למשוך אפר שכבר קיבל הכסף וגם עשה קנין מנהג הסוחרים הכאת כף דאף חזרה בפירוש לא מהני משום דאולי הי' האמירה בעוד שהיו עסוקים באותו ענין דמהני חזרה בין לענין קנין הכסף כיון שלא נתן רק מעט בין לענין קנין סיטומתא וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל פ"ע. אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה יש בנידון שאלתינו הרבה צדדים להקל ונפרסם אחת לאחת: (א) דעת רבים מגדולי המורים דכסף מהני בעכו"ם אי משום דקנינו בכסף אי משום דלעכו"ם או בהא או בהא לכל מר כדאית לי' (ב) קנין סיטומתא הכאת כף דאף אי נימא דהוי' רק קנין דרבנן וכהחלטת האחרונים ז"ל דעת רבים מהקדמונים ז"ל דמהני גם לענין איסור תורה. (ג) כתבתי דלדעתי י"ל דמנהג הסוחרים קונה מה"ת עמש"ל טעמי ונימוקי ומכ"ש דיש לצדד בזה להקל להטיל בו מום ע"י עכו"ם קטן דל"ח רק גרמא דאינו לדעת כמה פוסקים רק מדרבנן וביחוד דגם בהטלת מום בבכור בזה"ז דהוי כבע"מ אף דדעת רבים דאסור מה"ת ורק שאין לוקין מ"מ נודע דלאו ד"ה היא ובחידושי אמרתי דגרמא בזה"ז או בבע"מ ממ"נ לא הוי רק מדרבנן דא"ת דריבוי דכל מום אתא לגרמא אין לנו לימוד מה"ת לבע"מ וא"ת דילפינן מריבוי דכל בע"מ אין לנו לימוד לגרמא והוספתי לומר עוד דאף אי נימא דתרווייהו המה מה"ת דשניהם גרמא וגם בע"מ ילפינן מריבוי דכל מ"מ גרמא בבע"מ אינו רק מדרבנן דהנה אנכי הקשיתי לשאול דבש"ס דשבת דף ק"ך גמרינן דגרם מותר בשבת וכ"כ גרם מחיקת השם מקראי דלא יעשה מלאכה ולא תעשון כן דעשי' הוא דאסור אבל גרמא שרי דמשמע דאי לאו קראי הוי אסרינן גרמא ואלו בהטלת מום הוצרך ריבוי לאסור גרמא ואמרתי דבהטלת מום יש לומר שני ענינים משום בזיון קדשים ומשום שפסלם מהקרבה וא"כ אי לאו ריבויא דכל ה"א דעיקר הטעם רק משום בזיון קדשים ויש להתיר א"כ גרמא מה"ת דלא עדיף קדושת קדשים מקדושת השם ומ"מ אמרה תורה דעשי' הוא דאסור במחיקת השם אבל גרמא שרי ועיין ש"ס דע"ז דף נ"ג דמדמה זה לזה עייש"ה ולזה אתיא ריבוי דכל דהאיסור הוא גם משום שפסלו מהקרבה וגם גרמא אסור וא"כ בבע"מ שאינו רק משום ביזיון קדשים לבד גרמא שרי מה"ת וכנ"ל מהך דמחיקת השם ודו"ק בזה וכיון שאינו רק מדרבנן פשיטא דיש לסמוך ולצדד להקל אבל אין לומר ולדון דכיון שאינו רק מדרבנן מהני לזה לכ"ע הקנין דרבנן דז"א דכיון דקדושת בכור עליו דלענין זה לא מהני הקנין דרבנן ממילא אסור להפיל בו מום גם ע"י עכו"ם מדרבנן עכ"פ והארכתי בזה במק"א ואכ"מ להאריך יותר. סלקינן ונחתינן בנדון שלפנינו דלהטיל בו מום קל שלא יהי' בו צעב"ח ע"י עכו"ם קטן פשיטא דיש להקל בנ"ד וגם המיקל להתירו אין מזיחין אותו אחרי שיש הרבה צדדים להתיר כאשר בררנו ואם יסכימו אתי חבירי להתירו לגמרי דרינא בהדייהו ומטינא שיבא מכשורא זו"ז בדבר החזק' דבמעי אמו שנתגלגלו בדבריו יראה דהיכי שהספק היא בהלידה פשיטא דחשוב חזקה להתיר אמנם כשהספק היא מצד אחר הדבר תלוי במחלוקת התוס' והקדמונים ז"ל בהך דנולד הספק טרפות מחיים שהבאתי למעלה בתשובתי הקודמת ולדעת התוס' ודעימם ז"ל אדרבה חשוב בכה"ג חזקה לאיסור ודו"ק כי קצרתי. וה' הטוב יצילנו משגיאות ויראה לנו לטובה אות: סימן נה אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה משנתו לו סדורה כ"ש מו"ה מאיר הלוי לנדא נ"י אבד"ק בורשטין

ע"ד הסופר אשר זה שלשים שנה כותב סת"מ וטעה בדעתו שחשב דשם הקודש בפ' הי' עתה לעם מול האלהים וגו' הוא חול ואך זה מקרוב אשר נודע לו שהוא קודש ונפשו איפוא לשאול הגיע מה לעשות בהספרים שהם עדיין אצלו וגם באותן אשר בכל הזמן נמכרו ונתפשטו בעולם. הנה כ"ת הביא דפת רוב הפוסקים ז"ל דכל השמות הקדושים צריכין כתיבה לשמן שיקדשה בפי' וכתב דגם להרדב"ז ז"ל שכתב דרק שם הוי' צריך כתיבה לשמה פסול בנ"ד שכתב שם אלקים לשם כוונת חול דזהו הוי ככותב בפי' שלא לשמה ומטי לה מדברי הב"י ז"ל בהך דנתכוין לכתוב יהודה ולא הטיל ד' דגרע מכותב סתם אולם סברתו זו אינו ברור כל כך דיש לומר דלדעת הרדב"ז ז"ל שאר השמות דינן ככל תיבות שבתורה דא"צ לכתבם רק לשם ס"ת וא"כ מה בכך שהי' לו כוונת חול הלא גם תיבות חול צריך לכתוב לשם ס"ת ואף שטעה לחשוב כוונה אחרת מה בכך הרי מ"מ כתב לשם ס"ת וי"ל דדמי לכתב שאר תיבה שהי' צריך לכתוב ודבר וכתב וידבר ולא הטיל בו יו"ד פשיטא שא"צ שום תיקון וכמובן. אולם לדינא פשיטא דהעיקר כדעת רוב הפוסקים ז"ל דבכל השמות הקדושים צריך לכתוב בפי' לשם ה' והס"ת הנ"ל א"כ צריך תיקון ואופן התיקון יפה כתב כ"ת דכיון דהוי כאילו אמר בפי' שלא לשמה לכ"ע יכול למוחקו ולתקן וכדאמרי' בהך דנתכוין לכתוב יהודה כו' דחכמים אומרים מוחקו וכותב את השם ויעוין בקונטרס הנדפס משמי בספרו הנכבד של מו"ז רשכ"י זצ"ל שהארכתי הרבה בזה והעליתי דכן העיקר דבכה"ג אין בו משום איסור מחיקה ואף אם תאמר דמ"מ אסור מדרבנן מ"מ לצורך תיקון לכ"ע שרי. והנה כ"ת נתקשה בש"ס דגיטין דף נ"ד דקאמר אהא דאמר אזכרות שלו לא כתבתי לשמן כמאן דלא כר"י דמעביר קולמוס ומקדשו דהרי גם לרבנן יקשה דיש תקנה במחיקה והאריך לומר דאף דאנן לא מהמנינן לי' מ"מ הסופר יכול למחוק דכיון דהא דאין מאמינים לי' הוא רק משום שכבר יצא בהכשר ובחזקת כשרות עומדת וכיון שהסופר אומר ברי הנה כבר כתב הרשב"א ז"ל בסוגיא דשנים אומרים מת כו' דאין לדון מחמת החזקה