ברכת רצ"ה קלד

אולם לא כתב כן בהחלט שאח"כ סיים דאולי י"ל דאורחא דמלתא נקט. ובאמת שכן נראה מבואר ברשב"א ז"ל בחידושיו לחולין דף נ"ג שם ע"ש שכתב ז"ל ולענין פסק הלכה כו' נכנס ארי כו' בדיר של בהמות כו' חזקה דרסה בא בתוכן במקום רחב שיכולים לברוח מפניו אין חוששין וכ"נ דעת בעה"ת ז"ל עכ"ל. והמ"ב ז"ל נטה קו להקל ביותר דכל היכי דלא מטיא לי' בחד שחי' חשוב מקום רחב לענין זה ויליף לה מצידה. והאחרונים ז"ל האריכו לחלק בין בהמות לעופות הפורחות באויר אולם אנכי העליתי בתשוב' דהעיקר דהכל תלוי לפי הענין וכפי ראות עיני המורה בין בעופות בין בבהמות וריבוי הבהמות או העופות יש בהם חומרא מצד וקולא מצד חומרא אם אנו באים לדון על אחד מהם אם מפאת כי יצר להם המקום כשהם רבים אם מפאת כי בנקל יותר להדורס להשיג אחד מרבים וקולא כשאנו באים לדון על כולם או רובם שנדרסו כאשר יעיד הנסיון. דקשה להרודף להשיג רבים שזה בורח הנה וזה הנה וזו"ז תלוי במהירות וקלות מירוץ הרודף וגם הנרדפים זה להחמיר וזה להקל וא"א לתת ע"ז גבול וגדר ורק הכל לפי הראות ואומדן דעת המורה לש"ש. ואחרי ההוצעה הזאת יש לכאור' לפי מה שבררתי למעלה דעת הפוסקים הקדמונים ז"ל שלשה מחלקות בדבר הוא דלדעת התוס' ודעמם ז"ל שהבאתי דכל כה"ג חשוב חזקת היתר ורק דהטעם דחוששין לספק דרוסה משום דשכיח יותר לאיסור כל שאפשר הבריחה עד שלא תהי' הדריסה כגדר השכיח יותר מותר דכל שהספק שקול הדר מוקמינן לה אחזקתה בחזקת היתר. אולם לדעת המחמירים ז"ל וסוברים דכיון שנולד הריעותא מחיים לא חשוב חזקת היתר וכנ"ל בעינן שתהי' הבריחה שכיחא ביותר דלדעתם ז"ל כל שאין ההיתר שכיח יותר מהאיסור הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. אמנם לשיטת רש"י ז"ל דמחזיקינן מאיסור לאיסור דחשוב לפ"ז בספק שנולד מחיים חזקת איסור וכנ"ל בעינן דוקא שתהי' הדריסה בגדר מיעוט גמור דאל"ה אין אנו יכולין לדחות החזקה חזקת איסור וכמובן. והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין שם כתב וז"ל אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאיל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן אמאי צריכין בדיקה דהא ס"ס היא דכל חד וחד אפשר לומר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי דריס כולהו דלא די לנו אם נחיש לספק דרוסתו ונעשה הספק כודאי כו' אלא שנאמר שכולם דרס וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואת"ל דריס אימא דרס שלא כנגד החלל כו' עיין בדבריו ז"ל שהאריך לומר דכיון שאפשר לברר ע"י בדיקה צריך לברר עייש"ה ביאור דבריו ז"ל דאף דאיהו ז"ל הוא מכת המחמירים ז"ל שהבאתי דגם בספק השקול אסור בכה"ג דל"ח חזקת היתר מ"מ ס"ל דבספק דרוסה דאיהו שתק כו' שכיחא ג"כ יותר לאיסור מלהיתר ולכך ל"ק לי' בבהמה אחת דהרי הו"ל ס"ס שמא לא דרס כלל דגם איהו שתיק לא מיקרי רק ספק דרוסה דשמא מחמת בעיתותא היא דעבדו ושמא לא דרס נגד החלל דכיון דהספק האחד לא שכיח ל"ח ס"ס וזהו שכתב ונעשה הספק כודאי היינו משום דשכיח יותר לאיסור ורק בשוורים רבים קשיא לי' דמזה דשתיק ואינהו מקרקרן אין ראי' שדרס כולם ועכ"פ ל"ח רק ספק השקול והו"ל א"כ ס"ס להיתר. ולפ"ז גם לדעת המחמירים ז"ל היכי שהמקום רחב ג"כ עד שעכ"פ אין הדריסה שכיח יותר מהבריחה מותר לדידן משום דהו"ל ס"ס דאנן כפי שהכריע הרמ"א ז"ל בסי' ק"י קיי"ל דא"צ לברר ע"י בדיקה בס"ש. ועיין באחרונים ז"ל דכל היכי שיוכל לברר בנקל צריך לברר ואל"ה כגון בדיקה וביחוד בדיקה כזו דדרוסה מכפא ועד אטמא א"צ לברר בס"ס ועיין פר"ח ז"ל שהעלה שגם הרשב"א ז"ל בעצמו חזר בו בתה"א וגם תירץ תירוץ אחר לקושייתו הנ"ל. ועיין ברשב"א ז"ל שפסק דהיכי דלא ידעינן אי איהו צוח או שחק ואי אינהו מקרקרן או שתקו ל"ח אף שהוא ז"ל ס"ל דגם בספק השקול מחמירינן וצ"ל ע"כ ג"כ דמטעם ס"ס הוא וכנ"ל ולשיטתו אחר החזרה אזיל דא"צ לבררם אם לא דנימא דדעתו ז"ל דכל כה"ג אדרבה חשוב שכיח יותר להיתר וצ"ע למה. ועלה על לבי להוסיף ולומר עוד דאף לדעת הסוברים דצריך לברר בס"ס מ"מ אנן לדידן קיי"ל דאין אנו בקיאין בבדיקת הדריסה ואין כאן א"כ בירור. אולם יש לעורר אי הך דצריך לברר היא משום צד ההיתר שצריך לברר שהוא היתר בודאי ועיין בצ"צ בהך דספק טרפה שחקר הרשב"א ז"ל אי הוי דשיל"מ ותמה השואל דהרי ממ"נ מותר דאם היא כשרה פשיטא דמותר ואי לאו הרי נתבטל וכתב איהו ז"ל דמ"מ צריך להמתין שיהי' היתר ברור לפנינו עייש"ה או הבירור הוא משום צד האיסור דצד האיסור אפשר שיבורר גם לדידן אם נראה רושם הדריסה. אמנם מ"מ לפ"ז אם נבדוק פשיטא דמועיל גם לדידן בכה"ג כיון דבאמת הוי ס"ס ורק דאתה אומר דמ"מ צריך לבדוק והרי בדק ומה לו לעשות יותר וזה פשוט

והנה לפ"ז לפי דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שהבאתי דעיקר הא דאסרינן כולם היא רק משום דאפשר לברר דעל השאר חשוב באמת ס"ס לדידן מותרין אף באין המקום רחב אחר הבדיקה עכ"פ אף דאין אנו בקיאים וכנ"ל. אמנם יש עדיין לעורר דהנה צריך להבין דברי הרשב"א ז"ל דכיון דאם לא הי' רק אחת ל"ק לי' ועכצ"ל כנ"ל דהספק דשמא לא נדרסה כלל לא חשוב ספק השקול דהו"ל שכיח יותר לאיסור א"כ גם על השאר הא הו"ל ספק אחד בגוף וספק השני בתערובות דאחד מהן חשוב גופו של איסור וצ"ל דכיון שנולדו שני הספיקות יחד מחיים וא"כ אנן לדידן דפסקינן דלא מהני גם בנודעו יחד אין להתיר משום ס"ס כזה. ובגוף הדבר שכתבתי דאין להתיר בכה"ג משום ס"ס דהו"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות הסכמת הפוסקים דל"מ ס"ס כזו אף בנודעו יחד עלה על לבי לומר ולהתיר מצד אחר לפמ"ש בחידושי על מ"ש רבותינו בעלי התוס' נדה דף י"ח בהא דאמרינן התם בשלשה מקומות הלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי דהיינו אף נגד החזקה וכתבו דגם בהך דט' חנויות מוכרים בשר שחוטה ואחת בשר נבילה בנמצא הלך אחר הרוב הו"ל ג"כ נגד החזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והיינו דאף שאין אנו דנין על בהמה אחת אם נתנבלה אם אין דיודעין אנחנו כמה יש נבילות וכמה שחוטות מ"מ חשוב חזקת איסור דבכ"מ אין לנו לדון רק על הדבר הזה בעצמו ולכך אמרינן דכיון דבין כך ובין כך הי' על הבהמה חזקת איסור הו"ל חזקה לאיסור ואף דאם זו היא הנבלה האחרת יצאה ע"כ מחזקתה לא איכפת לן כיון שאנו דנין כעת על זו [ועיין באחרונים ז"ל שנסתפקו בכעין זה לענין עיגונא אי שייך חזקת חי כשנמצא אחד שמת ולא ראו דברי התוס' הנ"ל] עייש"ה וכתבתי על זה בחידושי דבלקח מהקבוע דקתני ספיקו אסור ל"ח רק ספיקא והו"ל ספק תורה אבל מ"מ אינו ודאי איסור משום החזקה חזקת איסור ומשום דבאמת איכא רובא ורק דבקבוע גזרה תורה שנחוש למיעוטא אבל מ"מ ליכא לאוקמא אחזקה דבודאי מרובא הוא ויצאה א"כ מחזקתה והארכתי בזה ואכ"מ ומעתה לפמש"ל דלענין ספק דרוסה יש חזקה להתיר היינו חזקת איסור אבמ"ה שמורה שלא נטרפה דאם נטרפה אזיל לה האיסור אבמ"ה שא"י לחול על טרפה ולעומתה גם חזקה לאיסור איסור בשר מן החי לדידן דקיי"ל דבמ"ה מסוג טריפה הוא והו"ל איסור אחד עמש"ל א"כ כשנתערבה הדרוסה ברוב כשרות שפיר יוכל ליקח גם מהקבוע דאף דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ חלף החזקת איסור