ברכת רצ"ה קלב

סימן נג ב"ה בריסק יום ה' י"א שבט תר"ל לפ"ק: אשיב ואומר שלום לכבוד הרב החריף ובקי ידיו רב לו במלחמתה של תורה חכמתו פניו תאירה כ"ש מו"ה אברהם אשר עפשטיין ני'

ע"ד השאלה הראשונה שהי' בחדר אחד ערך עשרים אווזות מפוטמים ושמעו קול צוחה וכאשר יצאו ראו כי ברדלס [טחור] מסרט בחור הכותל ובבוקר מצאו שני אווזות מתים א' בלי חבורה וא' בחבורה אצל הצואר ולקחו הנשארים והכניסו בלול אחר ונתערבה האחת בין כ"ה אחרות שהי' שם מקודם. ועתה בא השואל ושאל משפט העופות הראשונות וגם השניות. וטרם אבא לחרוץ משפטם אמרתי לירד לעומק הענין ולבארו בשורשו. מקור הדברים בש"ס דחולין דף נ"ג פלוגתא דרב ושמואל דרב ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה ושמואל ס"ל דחוששין ומפרש התם דבשניהם שותקין או שניהם מקרקרן לכ"ע אין חוששין דאמרינן ותלינן דשלמא עבדו או דמבעתו אהדדי ופלוגתייהו היא רק היכי דאיהו שתק ואינהו מקרקרן דא"ל מעשה עביד בהו וא"ל דמחמת בעיתותי עבדי. ואנן קיי"ל להלכ' כשמואל דחוששין לספק דרוסה עיין בש"ס ובפוסקים ז"ל. והנה בטעם הדבר דחיישינן לספק דרוסה ולא אמרינן דנשחטה הותרה וכדאמרינן הכי לעיל דף ט' שם בהך דבא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים כתבו רבותינו בעלי התוס' דף מ"ג שם דה"ט משום דדרוסה שכיחא יותר לאיסור מלהיתר וכתבו דאין לומר ולחלק בין הך דזאב שנטל בני מעיים ובין הא דספק דרוסה דבדרוסה נולד הספק מחיים דבש"ס דיבמות דף למ"ד בספק גירושין דערוה קאמרינן דמוקמינן צרתה בחזקת היתר לשוק אף שהספק נולד בחיי הבעל הרי דבספק השקול מוקמינן אחזקת היתר אף בכה"ג. אולם רבים מהקדמונים ז"ל חולקים בזה דכל שנולד הספק מחיים אסור ועיין בש"ך ז"ל סי' נ' שהאריך ליישב לדעתם ז"ל הך דיבמות עיין בדבריו ז"ל

והנה כפי הנרא' מדברי הפוסקים ז"ל גם לדעת המחמירים בנולד הספק מחיים מ"מ לא הוי רק ספק טרפה ולכאור' טעמא בעי דכיון דלדעתם ז"ל אין אנו דנין לומר דגם בחיי הבהמ' החזקת איסור לא הוי רק כל זמן שתהי' בחיים דאל"כ הי' חשוב חזקת היתר ורק שאנו דנין ולוקחין הדבר כמו שהיא עתה א"כ למה לא יחשב בכה"ג טרפה ודאית דבחזקת איסור קאי בחיי' ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו חולין דף יו"ד שכתב בשם רבינו הוא הרמב"ן ז"ל דנשבר הגף ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דהו"ל ספק דאורייתא ולחומרא. מבואר דל"ח רק ספק טרפה ולא ודאית אולם מזה אין ראי' דבהך דנשבר הגף תיכף כששחטה ולא נראה עוד שנשבר הגף הי' אצלינו היתר ועיין בתוס' שהבאתי דגם לפי הס"ד לא רצו לחלק רק בין נולד הספק מחיים לנולד אחר שחיטה דכל שנולד אחר שחיטה אמרינן דנשחטה הותרה דכיון דקודם שנרא' הריעותא החזקנוה בהיתר ורק דדעת הרמב"ן ודעמי' ז"ל דגם זה לא חשיב חזקת היתר כיון שאנו רואין הריעותא והספק היא שבטעות החזקנו ולא חשוב חזקת היתר רק בהך דזאב שיש לנו לפנינו במה לתלות ורגלים להיתר וכמבואר בדבריהם אבל מ"מ נהי דלדעתם ז"ל לא חשוב חזקת היתר בהך דגף אבל מ"מ איתרע לה חזקת איסור הקדום אחר שכבר החזקנוה זמן מה בהיתר. אבל בהך דדרוסה וכדומ' שנולד הספק מחיים בזמן האיסור שפיר הי' לנו לחשבה כטרפ' ודאית מחמת חזקת איסור לדעת המחמירים דס"ל דאנו דנין לענין החזקה חזקת הדבר כמו שהוא עתה וכנ"ל מה שאינו נראה כן ממשמעות לשון הפוסקים עיין עליהם. והנרא' דזה תלוי במחלוקת רש"י והתוספות ז"ל בהך דספק בשחיט' דאמרינן דמוקמינן לה אחזקה דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת דפירש"י ז"ל דבחזקת אבר מן החי עומדת ואף דאיסור אבמ"ה כבר חלף הלך לו מחזיקינן מאיסור לאיסור. והתוספת ז"ל מאנו בזה ופירשו דהיינו איסור שאינו זבוח דיש על הבהמ' בחייה וגם במיתתה כל שלא נשחטה כראוי דאל"ה אין מחזיקין מאיסור לאיסור. דלשיטת התוספות ודעמם ז"ל שפיר לא הוי גם לדעת המחמירים בנולד ספק טריפה מחיים רק ספיקא דלענין טרפה הו"ל מאיסור לאיסור דאין מחזיקין **(מלחמות אריה מה שהחליט מו"ח ז"ל דלשיטת התוס' דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת הוי פירושו בחזקת איסור דשאינה זבוחה. גם בספק טריפה מחיים אין להאמיר דליכא חזקת איסור כיון שנשחטה כראוי וכן משמע משאר אחרונים. אנכי בתשובה אחת אמרתי לפקפק בזה והוכחתי דגם בטרפה אף דקיי"ל דטרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה. כדאיתא בש"ס ופוסקים מ"מ לענין אכילה איכא נמי עשה דשאינה זבוחה דבעינן וזבחת ואכלת וכל שאינה ראויה לאכילה לא חשוב זביחה. ואע"ג דאנן קיי"ל כרבנן בפרק אותו ואת בנו ובפרק כיסוי הדם דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופליגי אד"ר שמעון דס"ל לא שמה שחיטה. היינו רק לענין שאר דברים דבעינן שחיטה. אבל לענין אכילה כיון דאסור מטעם טרפה אין השחיטה מתרת לאכילה חשוב ג"כ כמו שאינה זבוחה. והבאתי ראיה ברורה מחולין דף פ"ה ע"ב דאמרינן התם לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שא"ר שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאינה מטהרתה לאכילה ופריך פשיטא טרפה בשחיטה מי משתריא ומשני לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי ע"ש. ומבואר התם בסוגיא דד' סימנים אכשרה רחמנא ואם שוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי מתכשרת בשחיטת עצמה, והנה יש להקשות ממ"נ למה באמת אין שחיטת אמו מטהרתו ואיזה איסור יש על הולד כיון דחיסור טרפה הרכובה על האם ליכא על הולד דא"כ לא היה שחיטת עצמה מתירתה ומצד השחיטה הא ס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א"כ למה צריכה הולד שחיטה בפני עצמה. ואיזה שם איסור אשר יקרא לו שאסור לאכול הולד בלא שחיטה ולדעתי קושיא גדולה, היא. [אחר כותבי זאת ראיתי שהגאון רע"א בהגהותיו ליו"ד סי' י"ג העיר קצת בזה. וכתב דברים שאינם נראין לפע"ד ע"ש] אלא מוכח מזה דלגבי אכילה איכא בבהמה טרפה איסור עשה דשאינה זבוחה ולכן אי ד טעון שחיטה ואם לא נשחט כראוי איכא עשה דשאינה זבוחה. ומצאתי תנא דמסייע לי שהר"ן ז"ל בחי' על מס' סנהדרין דף י"ב ע"א בהא דאמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה וכתב הר"ן ז"ל דאין הטעם כמו שפירש רש"י ז"ל דשחיטתו זו היא מיתתו דהא בחר הכי מבעיא ליה לרב חסדא בהמה של עיר הנדחת מהו שתהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה. ואי נימא דטעמא דרב חסדא דשחיטתו זו היא מיתתו הא קאמר דאין שחיטתו מטהרתו ומאי קא בעי לי' בתר הכי. לכן כתב הר"ן ז"ל בזה"ל משמע דהאי איסורא ליתי' אלא איסור אכילה שאחר שכל זית וזית שבה טעון שחיטה של שני סימנים א"א מתירה באכילה כו' שאותו הסימן של חלק עיר הנדחת אין בה שחיטה שהרי אסור הוא בהנאה והיא שחיטה שאינה ראויה ואסור באכילה לדברי הכל כו' ע"ש.)** ורק דמ"מ אסורה מספק דאף דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ גם חזקת היתר לא