ברכת רצ"ה קלא

שמסיר הקליפה החיצונה שוב מהני ההגעלה להפליט משאר הכלי ולפ"ז י"ל דשפיר מהני לדעת הפוסקים ז"ל הגעלה בסכינים אף אם היו מהפכין בהם בשר ע"ג גחלים הרבה פעמים ורק שבנתים שמשו בהם שלא ע"י האור רק כדרכם לחתוך בהם רותח דאף דזה ל"ה כהגעלה ע"י הבישול מ"מ כיון שמפליט עכ"פ מהקליפה שפיר מהני הגעלה דיותר מכדי קליפה אינו נדבק ביותר ע"י האור וכנ"ל ובהקליפה לא קריד כיון שחתך בנתים בהן רותח והבן זה. ולפ"ז כששמשו בו בהכלי בין אפייה לאפייה וכדומה ע"י טיגון יש חילוק לדעתם ז"ל בין היכי שהטיגון בנתים הי' במילואו של הכלי כמו שהי' בשעת שהי' ע"י האור ובין היכי שלא הי' במלואה וכמובן. ולדינא אמינא דאין לסמוך להתיר בשמש ע"י האור בהגעלה אף כשרוב תשמישו הוא שלא ע"י האור אחרי דרבים מהקדמונים ז"ל חולקים בזה הגלוים ולפי הנ"ל גם הסתומים שסתמו והשמיטו לגמרי אוקימתא דר"פ ועיין בתוס' בחולין דף ח' וברא"ש ז"ל בע"ז שם שהביאו דברי ר"ת ז"ל הנ"ל בלשון אחר דכיון שאין דרך תשמישו בכך ל"ח דילמא איתרמי ועביד הכי דלפ"ז גם איהו ז"ל מטעם אחר קאתי עלה דכיון שאין דרכו בכך לא מחזיקינן ריעותא ואין לזה ענין א"כ לילך בכלי אחר רוב תשמישו והתיר בהגעלה גם בידוע שנשתמש בו פעם ע"י האור וכמבואר

והנה כ"ת הביא דברי הרמ"ע ז"ל שהעלה לעשות דרך פשרה דבכלי שאב"י סגי בהגעלה כשרוב תשמישו הוא שלא ע"י האור אבל לא כשהיא ב"י וצדד לפ"ז להתיר בנ"ד ההגעלה בכה"ג אחרי שאנן נוהגים שלא להגעיל כלי ב"י גם קודם זמן האיסור וכתב דאף דאנן נקטינן לאסור נוטל"פ בפסח מ"מ זה אינו רק מדרבנן ומ"ל הדרבנן שאב"י ומה לי הדרבנן דנוטל"פ בפסח. אולם מלבד דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכמ"ש המפורשים ז"ל גבי שבות ביה"ש זה ליתא לדעתי דאי נימא דהרמ"ע ז"ל משוי לה להך דאזלינן בתר רוב תשמישו לספיקא דפלוגתא דרבוותא והיקל בכה"ג בשאב"י משום דהו"ל ספיקא דרבנן יקשה דמ"מ אמאי יהי' די בזה בתחלה הגעלה דהכי מותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה ואם בדשיל"מ קיי"ל להחמיר כספיקא דרבנן כ"ש דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה. ועכצ"ל בביאור הדבר לפי מה שהעליתי בחידושי דבגזירת חז"ל שחשו שיבא לידי איסור תורה אין לדון להקל בספיקו מטעם דספק דרבנן להקל דכיון דבעיקר הדבר שבשבילו גזרו ספיקא לחומרא דהו"ל ספיקא דאורייתא עדיין טעם הגזירה במקומה עומדת ורק שיש לדון אם גזרו חז"ל גם מחשש שלא יעבור גם על ספק תורה או דנימא דכיון דגם אם יבא לידי זה לא יעבור רק על ספק לא גזרו והבאתי ראי' ברורה לזה מהא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות ביה"ש ובמאי פליגי דכי עד השתא לא ידעינן דספיקא דרבנן לקולא אלא ודאי דכל כה"ג יש לנו לדון על האיסור תורה שבשביל זה גזרו דספיקו להחמיר ולכך ס"ל לרבנן דגזרו גם ביה"ש ולרבי ולדידן דקיי"ל כוותי' לא גזרו רק שלא יבא לידי ודאי איסור תור' וכנ"ל והארכתי בזה ואכמ"ל. ולפ"ז שפיר י"ל דמותר לעשות כן אף לכתחלה שבעשיתו זאת אינו רק מבטל שלא תהי' חשש הגזירה והבן זה. וכ"ז א"כ רק לענין גזירת חז"ל בשאב"י אבל לא לענין נותן טעם לפגם בפסח דאף דהוא רק איסור דרבנן וספיקו להקל מ"מ אסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה וכנ"ל ודוק כי זה נכון וברור לדעתי ועיין בש"ך ז"ל בכללי הספיקות דהיכא דאתחזיק איסור גם ספק דרבנן להחמיר ולפ"ז בלא זה אין לדון להקל להתיר ע"י ההגעלה בכה"ג גם באיסור דרבנן מטעם דהוי ספק בדרבנן דהוי חזקה לאיסור דודאי בלע ורק שהספק היא אם יצא ע"י ההגעלה. ועפ"ז נסתר ג"כ מה שרציתי לומר בראשית ההשקפה דבאיסור דרבנן מהני הגעלה גם בבלע ע"י האור דזה שאינו יוצא בבלע ע"י האור ע"י ההגעלה אינו דבר ברור. דאל"כ יקשה לפמ"ש בשם הרמ"ע ז"ל דכל שאין האמצעי המבליע היתר לא מהני הגעלה וצריך ליבון דהו"ל בלע ע"י האור דלמה יועיל הגעלה בכל כלי בישול הרי אנן קיי"ל דבכל איסורים חענ"נ וגם המים א"כ נעשו איסור ורק דכיון דחענ"נ היא רק מדרבנן מהני הגעלה אף דהוי ע"י האור דאף אי נימא דהוי ספק אין לדון ולהתיר מטעם ספק דרבנן דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה וגם דהוי חזקה לאיסור וכנ"ל. והראי' מהא דמהני לדעת הרמ"ע ז"ל הגעלה בכלי בישול יש לדחות עפמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל דהיכי שנסחט כל האיסור ולא נשאר אף משהו מותר וא"כ כיון דגוף האיסור שנבלע אמצעית המים יוצא ע"י ההגעלה ולא נשאר דבוק בהכלי רק המים מותר וכנ"ל ודו"ק: והנה במ"ש דזה חשוב חזקה לאיסור נסתר מחמתו דברי הרמ"ע ז"ל דברוב תשמישו שלא ע"י האור די בהגעלה כשאב"י אף אי נימא כדעת קצת דגם במקום חזקה ספק דרבנן להקל דכיון דשאב"י מטעם גזירה אטו ב"י הוא. ולענין הדאורייתא הוי ודאי איסור מטעם החזקה הגזירה שבשבילו גזרו חכז"ל במקומה עומדת וכאשר בררתי למעל' והבן זה: ומ"ש כ"ת לצדד דהחיפוי ע"י בדיל הוי עכ"פ ליבון קל ויש להצטרף א"כ דעת הסוברים דליבון כזה מועיל לדעתי זה אינו כדאי אחרי שכמעט כל הקדמונים ז"ל החליטו דבעינן שיהיו ניצוצות נתזין דוקא וכדאי' בירושלמי ורק היכא דדי בהגעלה מועיל ליבון כזה וכמ"ש הפוסקים ז"ל ובזה דבריהם נכונים וברורים דגם היכי שהיד סולדת בו מבחוץ כתבו התוס' ועוד מהקדמונים ז"ל דהוי כמו הגעל' וכ"ש ליבון כזה אבל שיועיל במקום ליבון לא חזי זה אף לאצטרופי וכנ"ל. ומלבד זה לא אדע מי הגיד לכ"ת דהחימום שבשעת החיפוי חשוב עכ"פ ליבון קל דממה שניתך הבדיל אין עוד ראי' שהוא בגדר שהקש נשרף עליו ומהגם כי הבדיל מניחין בקרקעית הכלי שנתחמם ביותר וגם נותנים בו סממנים לקרב ההיתוך ואח"כ מוליך הבדיל המהותך ע"י סמטרוט וכדומ' בכל הכלי ומאין הרגלים שכל הכלי נתחמם כל כך שיהי' בגדר קש נשרף עליו. ולדעתי החימום שבשעת החיפוי גם כהגעל' לא הוי אף לדעת התוס' והקדמונים ז"ל דביד סולדת מצד השני הוי כהגעלה. דמי יודע אם היד סולדת בכל הכלי ובעיני ראיתי שציפו יורה גדולה והי' האומן מחזיק למעל' בידו וגם אם היד סולדת מבפנים ע"י האש שבחוץ אינו מועיל לדעתי דעיקר ההכשר צריך להיות במקום הבליעה. ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דהיכא שבלע היורה מבחוץ לא מהני ההגעלה מבפנים ע"י גדפנא וצריך להגעיל' ע"י שיכניסה לכלי ראשון עיין עליהם ודוק בכ"ז. זו"ז מ"ש כ"ת דהאפי' בתנור גרוף לא חשוב ע"י האור ניתן להאמר וכן עלה במחשבה לפני ועשיתי סמוכים לזה מדברי המרדכי ז"ל שהבאתי למעל' דהשחזה במשחזת היטב והגעלה הוי כמו ליבון וכמ"ש למעל' טעמו ונימוקו דהבליעה שע"י האור אינו נדבק ביותר רק בכדי קליפה וכיון שהסיר הקליפה מהני שוב ההגעל' עמש"ל ואי נימא דתולדת האור הוי כע"י האור למה לא יבליע הקליפ' שנתחמם ונתלבן ע"י האור להדביק הבליעה ביותר לבפנים. אולם עכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומאתי לא תצא הוראה זו להתיר גם בכה"ג שיהי' די בהגעלה לכתחל' סוף דבר צדקו דברי הרב המערער בערעורו ואפריון נמטי לי' וראוי לבטל מנהגם זה ולהכריז שילבנו כל הכלים הנזכרים ליבון גמור שיהיו ניצוצות נתזים כאשר נהגו בכל תפוצות ישראל והנלפע"ד כתבתי: