ברכת רצ"ה קל

תשמישו הי' שלא ע"י האור דהרי מ"מ בלע ע"י האור ג"כ וזה אינו יוצא ע"י ההגעלה ואילו בלע ע"י אור פעם אחת ולא יותר כלל הי' צריך ליבון ומה תועלת א"כ במה שבלע הרבה פעמים שלא ע"י האור ואין לומר דס"ל באמת לר"ת ז"ל ודעימי' דהיכי דבלע רק פעם א' ע"י האור א"צ ליבון וסגי בהגעלה דמלבד דמנ"ל חידוש דין וחילוק זה יקשה הרי בהך דכלי מדין דאמרה תורה תעבירו באש דהרי לא אסרה תורה רק כלי בת יומא דכל שאב"י הו"ל נוטל"פ וא"צ הכשר כלל מה"ת וכמבואר בש"ס בכ"מ וכיון דרק להבליע מתשמיש יום אחד הצריכה תורה ההכשר למה לא תיסגי גם לתשמיש ע"י האור בהגעלה לפ"ז וזה דבר שראוי לעורר עליו. ואשר אחזה בזה דהנה בש"ס דע"ז לעיל שם אהא דפריך התם אמתני' דשפוד ואסכלא שניקח מן הנכרים מלבנן באור מהא דתנינן גבי קדשים דמגעילן ברותחין משני ר"פ האי קריד והאי לא קריד דהכלי נכרים כיון שצלו בהם תדיר נדבק הבלוע ביותר ואינו פולט ע"י הגעלה משא"כ בקדשים שמגעילין אחר הבליעה ע"י האור סגי בהגעלה והנה גם התם לאוקימתא דר"פ יש לעורר כנ"ל מכלי מדין דאמרה תורה תעבירו באש דכיון דעיקר ההכשר שהצריכה התורה היא מחמת הבליעה דיומא מדוע לא סגי גם בכלים אלו שבלעו ע"י האור הגעלה דבליעה זו לא קריד וצ"ל ע"כ דכיון ששמשו בו תדיר גם הבליעה החדשה קריד ונדבק ביותר ואינו יוצא רק ע"י ליבון ומעתה אמינא דדעת הפוסקים ז"ל אלו דאף דאנן נקטינן כאוקימתא דרב אשי דבקדשים סגי בהגעלה משום דהתירא בלע ובעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעיניה מ"מ גם דינו דר"פ לא אידחי מהלכה דכל דלא קריד וכנ"ל סגי בהגעלה ורק דס"ל דהא דבשמשו בו תדיר קריד וצריך ליבון היינו רק היכא שכל תשמישו הי' ע"י האור שכיון שבלע ע"י האור בתדירא נדבק הבליעה ביותר אבל היכא שעיקר תשמישו הי' שלא ע"י האור ואך שקרה פעם אחת או שתים שבלע ע"י האור לא קריד וסגי בהגעלה וזה ביאור יפה בדעתם ז"ל ודו"ק. ועלה על לבי להוסיף ולומר עוד לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דתעבירו באש שאמרה תורה אין הכוונה דוקא ליבון דגם על ההגעלה בחמין נופל לשון דתעבירו באש והא דתשמישו על האור צריך ליבון הוא דשערו חז"ל בחכמתם דכבליעתו הוא הכשירו ומה"ט היכי שבלע ע"י גחלים לא מהני גם ליבון רק פ"י גחלים דוקא וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל ולפ"ז אינו צ"ל כנ"ל דכל ששמש ע"י האור תדיר גם הבליעה האחרונה נדבקת ביותר שלא יוצא רק בליבון ורק דבאמת מה"ת דאין לדון רק על הבליעה דיומא מהני גם כשבלע ע"י אור הגעלה וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל דאין זכר בכתוב להכשר ליבון ומתני' דתנן דמלבנן באור הוא לדידן דאסור להשתמש גם באב"י דצריך ההכשר גם להבלוע שאב"י דזה קריד וצריך ליבון דוקא ודו"ק. ולכאורה יש לעורר בזה דכיון דהא דאסרו חז"ל להשתמש גם בכלי שאב"י הוא רק משום גזירה אטו ב"י וזה ל"ש לענין הכשר הגעלה דמדינא מועיל גם בכלי ב"י דהבליעות הראשונים המה נוטל"פ והאחרונה דיומא לא קריד וכנ"ל ולמה יצטרך ליבון גם לדידן וכמובן ובשלמא אי נימא כמ"ש בראשונה דכל ששמשו בו ע"י האור תדיר גם הבליעה האחרונה נדבקת ביותר ואינו יוצא רק ע"י ליבון ניחא דאף דאנן קיי"ל דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י מ"מ ל"מ בכה"ג הגעלה לדידן דגזרינן אטו ב"י דלפ"ז בב"י הי' צריך ליבון מדאורייתא ואין לומר דמ"מ ל"ש לגזור בזה אטו ב"י דכלי איסור אין להגעיל ב"י דחוזר ובולע ממי ההגעלה דז"א דמ"מ יש לגזור אטו ב"י כשיהי' ששים במי הגעלה וכמבואר אולם א"נ כנ"ל דמדינא דאורייתא סגי בהגעלה גם בשבלע ע"י האור דהבליעה דיומא לא קריד והבליעות שמקודם נפגמו הדק"ל וכנ"ל. אולם אחר העיון ראיתי דגם זה נכון דהא דהוצרכו חז"ל לבא לידי גזירה שאב"י אטו ב"י הוא רק היכי שאינו רוצה להשתמש בהכלי דבר חריף אבל לענין דבר חריף באמת א"צ להגזירה דחורפא משוי לי' לשבח וכמבואר וא"כ שפיר י"ל דהא דצריך ליבון לדידן בבלע ע"י האור הוא בכה"ג שרוצה להשתמש בו ד"ח דגם הבליעות הראשונית אוסרין ואלו אינן יוצאין רק ע"י ליבון דקריד ודו"ק. ולכאורה עלה על לבי דא"א לישב כן רק לר"פ גופא דלא ס"ל לחלק בין איסורא בלע להתירא בלע אולם לדידן דקיי"ל כר"א דבהתירא בלע מהני הגעלה אין לדון להצטרך ליבון משום ד"ח כיון דעתה הוא נוטל"פ ורק שאחרי כן יאסר משום דהחורפא יהי' משוי לי' לשבח ועתה א"כ הבליעה היתירא הוא וא"צ ליבון אמנם אחרי ההתבוננות ראיתי דאין לדון בזה ולומר דחשוב היתירא בלע לפ"מ שביאר לנו הרשב"א ז"ל בתה"א ענין כלי שאב"י דחשוב נוטל"פ דאין הפירוש דהבליע' שבקדרה נפגמת כל כך עד שנעשה אינה ראוי' לגר ורק דכיון דאי לאו דגלתה תורה דטכ"ע לא הי' הטעם אוסר כלל וגם מין בשא"מ הי' בטל ברוב ולכן כשאב"י שנפגם טעמו מותר דל"א טעם כעיקר רק בטעם חשוב ומשובח אבל לא בטעם פגום וכיון שהטעם אינו אוסר הממש אף שראוי לגר בטיל ברוב ומה"ט העלה באמת דהיכי שההיתר מיעוט גם באב"י אסור משום ממשו של איסור עיין בדבריו הנכבדים ז"ל שהאריך בזה ולזה הסכימו כמעט כל הקדמונים ז"ל עיין כ"ז בפוסקים וכיון שהבליעה בעצמותה היא באמת איסור ורק דבאב"י בטיל ברוב שפיר הו"ל איסורא שלא נפקע האיסור שבו עי"ז שנעשה קלוש ע"י ההגעלה וממילא בדבר חריף אוסר דחורפא משויא לי' לשבח והבן זה. וע"פ ביאור הדברים האלה אמינא דאין להתיר גם לדעת הפוסקים ז"ל אלו בהגעלה היכי שנשתמש הרבה פעמים ע"י האור ורק שבין כל בליעה ובליעה שמשו בו הרבה שלא ע"י האור רק היכי שהשימוש שבנתים הי' בישול דבזה לא קריד ונדבקו ביותר הבליעות שע"י האור דהבישול הו"ל כהגעלה וכדאמרי' בקדשים כל יום נעשה גיעול לחברו אבל כשהשימוש שבנתים הי' ע"י טיגון אף דלא חשוב ע"י האור מ"מ ל"מ לבטל שלא ידבקו ביותר הבליעות הרבים שהי' ע"י האור דטיגון ל"ח כהגעלה להוציא פליטת הכלי וכמובן וצ"ל לפ"ז דבסכינים לא הי' חשש שהפכו בהם בשר הרבה פעמים רק פעם או שתים דאל"כ גם לדעתם ז"ל היו צריכין ליבון דרוב תשמיש הסכינים הוא רק לחתוך בו רותח שאינו פולט הבליע' שמקודם ול"מ ההגעלה

עוד עלה על לבי לומר מלתא חדתא לפמ"ש המרדכי ז"ל הובאו דבריו ז"ל הרמ"א ז"ל יו"ד סי' קכ"א להלכ' דהשחזה במשחזת והגעלה מהני כמו ליבון דגם ע"י ההשחזה במשחזת היטב מסיר הקליפ' החיצונה כמו בליבון מדבריו ז"ל למדנו דע"י האור אינו נדבק ביותר רק כדי קליפה ולכך כל **(מלחמות אריה א"כ לפ"ז גם בחמץ אפי' אי נימא דחמץ שמו עליו מ"מ אם הגעילן קודם פסח לא נשאר אלא טעם קלוש אין האיסור חמץ יכול לחול על טעם קלוש כזה ואל תשיבני הא הש"ס דחי לה התם להך תרוצא דרבא דז"א די"ל דהש"ס לא דחי לה אלא משום דבשפוד ואסכלא לא הוי גיעול. דל"ס להו הא דרבה ב"א. או דרבה לא קאמר רק בקדירות דהוי הגעלה. משא"כ בשפוד ואסכלא דלא הי' הגעלה כלל. אבל מ"מ היכי דהוי הגעלה מקמי דחל שם איסור כמו בחמץ שפיר מהני ודו"ק ולפ"ז מיושב קושיא הישי"ע. דהש"ס שפיר פריך דאמאי קאמר רב דקדירות בפסח ישברו הא יש תקנה להסיק קודם הפסח וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז:)**