ברכת רצ"ה קכט

שעיקר תשמישן הוא לבישול ולטיגון ורק לפעמים דהיינו לשבת ויו"ט אופין בהם פת והן אותן שעיקר תשמישן היא לאפות בתנור גרוף המה מכשירים אותן קודם הפסח שמצפים אותן בבדיל ואח"כ מגעילין אותן ורב אחד צעק על זה כי הכלים האלו צריכין ליבון גמור שיהי' ניצוצות נתזין ממנו וכ"ת האריך להצדיק מנהגם זה ורצונו לדעת חוו"ד בזה. ולתשובתו הנני בזה להודיע לכ"ת אשר עם לבבי כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'. הנה ידוע מחלוקת הקדמונים ז"ל אי חמץ קודם הפסח חשוב התירא בלע ודמי לקדשים דגם שפודים ואסכלאות שתשמישן ע"י האור סגי להו בהגעלה או חשוב איסורא כיון דחמץ שמו עליו וצריך ליבון דוקא וכאשר נעמוד למנין רבו כמו רבו המחמירים ז"ל כמבואר למעיין ואין מקום לסמוך על המתירים ז"ל דס"ל דחמץ חשוב התירא בלע נגד רוב גדולי המורים ז"ל וכמובן. וענין גוף החילוק שבין חמץ לקדשים הוא לדעתי דעיקר החילוק בין היתירא בלע לאיסורא בלע לענין הגעלה כשבלע ע"י האור הוא דגם ההגעלה מוציא עיקר הטעם גם בכה"ג ורק שנשאר טעם קלוש. ולא נפקע האיסור שמקודם אבל מ"מ לא יוכל לחול עליו שם איסור אח"כ ולכך ס"ל לגדולי הקדמונים אלו ז"ל דחמץ לא דמי לקדשים שבשעת הבליעה לא הוי עליו שם איסור כלל שעדיין לא נעשה נותר ורק אח"כ אנו דנין שיחול עליו איסור נותר ולכך אמרי' דכל שהגעילו ולא נשאר רק טעם קלוש אינו יכול לחול עוד האיסור נותר שבא אח"כ משא"כ בחמץ דשמו עליו והיינו דאין שום שינוי בהחמץ בפסח ורק שהתורה לא אסרה איסור זה רק בפסח ול"ד לקדשים שהשינוי נעשה בקדשים שנעשו נותר אבל לא משום הזמן ורק משום שנעשה נותר דאסור בכ"ז וכל שכבר נעשה טעם קלוש א"י איסור חדש לחול מה דלא שייך בחמץ שגוף האיסור הוא עתה על ימי הפסח ולא נעשה איסור חדש. וזה חילוק יפה ומתקבל על הלב. הארכתי קצת בביאור החילוק הנ"ל כי בזה יתישב לנכון מה שנתקשה מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לדעת רוב הקדמונים ז"ל אלו דחמץ חשוב איסורא בלע מש"ס דפסחים דף ל' דאמר רב קדרות בפסח ישברו ופריך מתנור שטשו באליה יוסק כו' הא הוסק שרי אף דהוא של חרס ומאי קושיא נימא דע"י ההיסק בכ"ח אינו יוצא לגמרי ורק שנקלש הטעם וכמו בהגעיל דבר שבלע ע"י האור ולכך מהני בתנור שטשו באלי' דהתירא בלע אבל לא מהני בחמץ אף שנשתמש קודם הפסח דחמץ שמו עליו וחשוב איסורא בלע לדעתם ז"ל ולפ"מ שבארתי א"ש והתבונן דרב דקאמר דקדרות בפסח ישברו היינו דגם אחר הפסח אסור להשתמש בהם דרב ס"ל כר"י דחמץ שע"ע הפסח אסור מה"ת והנה אחר הפסח הוא באמת זמן ההיתר והא דאסור לר"י הוא דכיון שע"ע הפסח נאסר לעולם וזה שפיר דמי להך דקדשים דזה נאסר משום שע"ע הפסח יום או יומים ונעשה נותר וזה משום שעבר עליו הפסח דחשבינן לי' התירא בלע וניתר בהגעלה שלא יוכל האיסור לבא ע"י השינוי לחול עליו אחרי שנקלש טעמא ודוקא לענין תוך הפסח שהוא זמן האיסור לא חשוב חלות איסור מחדש שמקודם נאסר לזמן האיסור וכנ"ל משא"כ לענין שיאסר אחר הפסח דהוי זמן היתר וכל איסורו משום שע"ע הפסח דזה שפיר דמי להך דנותר בקדשים וזה ברור בסברא ושפיר פריך א"כ מהך דתנור דאם הוסק מותר דיועיל עכ"פ היסק בהך דקדרות להשתמש בהם אחר הפסח והבן זה **(מלחמות אריה ולפע"ד נראה די"ל בישוב קושיא זו באופן אחר דכיון דרב ס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסיר מה"ת א"כ על כרחך מוקי לסתם מתניתין דפסחים כ"ח דקתני חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה דאתיא כר"י וכמו דמשני לה ראב"י דמקיש ר"י שאור דאכילה לשאור דראיה דשלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה דאל"ה לא הוי פסק כר"י נגד סתם מתניתין ולדעתי מסתברא למימר דהא דס"ל להנך פוסקים דחמץ חשוב איסורא בלע מחמת דשמו עליו אינו אלא לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ של נכרי בתוך הפסח אסור כמו של ישראל. א"כ שם חמץ אסור בפסח. אבל לר"י אליבא דראב"י דחמץ של נכרי ושל גבוה מותר בתוך הפסח א"כ אין שם חמץ אסור בפסח כלל ולא שייך לומר דחשוב איסורא בלע משום ששמו עלי' דמי יימר שיהי' איסור חמץ חל על הבליעה הלזו ואף דעכשיו הוא של ישראל שמא ימכרם לנכרי ולא יאסר לעולם כלל ועכ"פ לא מקרי איסורא בלע. ולהכי הש"ס שפיר פריך לכם אמאי קדירות בפסח ישברו ודו"ק. עוד נראה לפע"ד מלתא חדתא ויהא רעוא דליתקבל בבי מדרשא. דהא דכתבו הפוסקים דשפודין ואסכלין שנשתמש בהם חמץ צריכים ליבון אם רוצים להשתמש בהם בפסח. ולא סגי בהגעלה משום דחשוב איסורא בלע מחמת ששמו עליו היינו דוקא כשלא הגעילן קודם הפסח רק רוצה להכשירם בפסח. אבל קודם הפסח סגי בהגעלה לבד. כי כל עיקר יסודם של הנך פוסקים הוא מחמת דהרי"ף והרא"ש ז"ל מביא הך דינא דשפודין ואסכלין מלבנן באור בפ' כל שעה גבי ענינא דפסחא ש"מ דבחמץ מיירי וא"כ אינו מוכח דס"ל דגם קודם פסח בעינן ליבון דוקא. אלא י"ל דבפסח גופא בעינן ליבון. אבל קודם פסח סגי בהגעלה וטעמא דידי מהא דאמרינן בע"ז ע"ו ע"א בהא דפרכינן התם תנן השפודין והאסכלין מלבנן באור והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ומשני הכא התירא בלע התם איסורא בלע. אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט כו' אלא אמר רבא קדשים היינו טעמייהו כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו כו' אח"כ פריך א"ה הגעלה למה לי. וע"ז משני ר"א לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ודקא קשיא לך בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דקא פליט ליתא לאיסורא בעינא זהו סוגית הגמרא. מעתה חזינן דאפי' להס"ד דפריך דסוף סוף איסורא קא פליט ולא ס"ל החילוק בין היתרא בלע לאיסורא בלע. מ"מ מודי דמקמי דנעשה נותר מהני הגעלה אפי' בשפוד ואסכלא. ולבתר דנעשה נותר בעינן דוקא ליבון. דע"כ כי קא משני כדר"נ אמר רבה ב"א הוי פרושו דכי היכי דהקדירות נעשה גיעול לחבירו כן השפודין והאסכלין כיון שנשתמש בהם פולטין מה שבלעו מקודם ע"י הבישול דס"ל כבולעו כך פולטו. ואע"ג דזה ל"ח ליבון ואנן תנן הכא מלבנן באור וצריך לומר דשאני הכא בקדשים דהתירא בלע. וגם פלט מקמי דלהוי נותר ולהכי שפיר מהני דבשלמא בשאר אסורין שבלע איסורא בעינן דוקא ליבון שיפלוט לגמרי אבל כשבלע התירא וגם פלט מקמי דחל עליו שם איסור לא אכפת לן מה שנשאר טעם קלוש שאין האיסור נותר יכול לחול על טעם קלוש כזה.)** ואין לנו סעד איפוא להקל נגד דעת רוב הקדמונים ז"ל דחמץ הוי איסורא בלע וכל שבלע ע"י האור צריך ליבון דוקא ולא מהני הגעלה ונבא לענין היתר השני שרחש לבב כ"ת דהולכין אחר רוב תשמישן שהוא ע"י בישול וטיגון והאפי' היא רק לפעמים ל לשבת ויו"ט. ולבאר זה צריך אני להרחיב הדיבור קצת מקור הדבר בתוס' שילהי ע"ז דריב"א הצריך ליבון גם בסכינים קטנים לפי שפעמים מהפך בהם בשר ע"ג גחלים ור"ת אמר דזה לא חשוב תשמיש ע"י האור כיון דאין תשמיש קבוע ע"י האור ובאמת צריך להבין דמה יועיל זה שרוב