ברכת רצ"ה קכח

בעת שכבר הי' ראוי לגירושין וחשוב א"כ כתיבה לשמה והוא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין דף ס"ו בסוגיא דאומר אמרו דמיירי שמינה הוא עצמו להסופר ולהערים ולאו דוקא באומר אמרו מדעתכם דהא פי' בהדיא סופר פלוני ועדים פלוני ופלוני והא דפסול אף דפשיטא בכל מקום דיכול אדם למנות שליח שלא בפניו שאני גט דבעי' לשמה ולכך א"י לכתוב ולחתום רק בשמעו מפי הבעל ממש ולא מפי אחרים בשם הבעל עכת"ד ע"ע. מדבריו ז"ל למדנו דכל שלא שמעו הציווי מפי הבעל עצמו אשר בידו הגירושין אף שנודע להם הציווי מפיו מאחרים ל"ח ממש לשמה דכל שאינו שומע מפי המגרש ל"ח תכלית כוונת לשמה. ומעתה אמינא דזהו ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל כאן דכיון דעתה עדיין לא נשאה והוא איש אחר לגמרי אף שמצוה לכתוב הגט אח"כ כשיהי' בעלה מ"מ לא עדיף מאלו אחר מצוה ואומר להסופר מפי הבעל דל"מ דל"ח לשמה כיון שאין הציווי מפורש יוצא מפי בעל הגירושין ממש ועוד גרע משם שאין עוד שם בעל מעולם וכמובן וז"ש דנעשה כמו שלא אמר היינו הבעל בעצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו דל"מ אף ששמעו כזאת מאחרים וכנ"ל ורק דדעתו ה' ז"ל דאילו הי' בידו ליתן לה גט על אחר הנשואין או שהי' יכול לעשות שליח ולמסור לו הגט שיתננו בידה אז ל"ה מדמינן לי' לאחר דאיתא מ"מ בתורת גירושין במקצת ורק דכיון שאין בידו לגרשה עתה כלל בשום פנים וגם א"י לעשות שליח לגרש כלל דהו"ל כאחר ממש נעשה כמו שלא אמר כו' וכנ"ל והבן זה היטב כי הוא ענין עמוק. ויומתק בזה יותר איבעיא דרמב"ח ביבמות דכיון דאגידה ביה ע"י הזיקה יש לומר דל"ד לאחר ודו"ק בכ"ז ולפי זה פשיטא דאין לזה ענין לנדון נשתטה בשעת כתיבה דבהך דיבמות מצד דעתה הוא אחר קאתינן עלה לומר דל"ח לשמה ואינו גט וכנ"ל לי וכמובן: ועדיין נשאר לנו דברי הריטב"א ז"ל שהביא כ"ת אלא ששינה קצת בלשונו וטעה בזכרונו וז"ל דכיון דאין בידו לגרשה אין שליחותו של עכשיו שליחות כלל ולא קרינן ביה וכתב ונתן דא"נ דדעתו כשיטת רש"י ז"ל דלכך אינו גט משום דבשעת כתיבה אינו ראוי בעצמותו לגירושין מהו שכתב מענין השליחות היינו הציווי דאיהו ז"ל הוא ג"כ מהסוברים דל"ב כלל שליחות בכתיב' דאינו כלום ואי מטעמא דהרמב"ן קאתי עלה וכנ"ל דכיון שאין בידו לגרשה ואינו עוד בעלה ל"ח לשמה דבעינן לזה ציווי הבעל דוקא והוא אחר הוא ואין בצוותו כלום. למה הוצרך דלא קרינן בי' וכתב ונתן: ואשר ע"כ נראה דהך דלא קרינן בי' וכתב ונתן הוא חלוק והוא טעם אחר נוסף על הראשון ויען כי לא הזכיר הריטב"א ז"ל בזה הטעם האחרון כלום מזה שאינו ראוי לגירושין ורק דלא קרינן בי' וכתב ונתן אעינא בכוונתו ז"ל מלתא חדתא דכוונתו הוא דכיון שא"י ליתנו לה עד אחר שיכנסנה ל"מ דאנן וכתב ונתן בעינן שלא יהי' מחוסר דבר בין כתיבה לנתינה דמה"ט פסלינן בכתבו במחובר לקרקע ותלשו ונתנו לה דקרא אמר וכתב ונתן יצא זה שמחוסר קציצה והכא כ"כ מחוסר עדיין הכניסה ולא קרינן בי' וכתב ונתן וראה זה חדש: אולם לפ"ז יש לעורר בהך איבעי' דרמב"ח באמר לכתוב גט ליבמתו דנהי דא"צ דעתה ויכול ליבמה בע"כ מ"מ הרי מחוסר מעשה הייבום בין כתיבה לנתינה ומה בכך שהוא בידו הרי הקציצה מהמחובר בודאי הוא בידו ומ"מ ל"מ משום שמחוסרת היא בין כתיבה לנתינה. אמנם אחרי העיון הר"ז נכון דא"נ דזה חשוב בידו דהרי יכול ליתן לה הגט תיכף שתתגרש בו אחר שיבא עליה ויבמה ואינו מחוסר א"כ דבר בין כתיבה לנתינה ול"ד למחובר דקודם הקציצה א"י ליתנו לה כלל וז"פ וברור: ועפ"ז עלה על לבי במה שדחה הרב"י ז"ל בשתי ידים לפרש דברי התוס' ז"ל שכתבו דצריך ליזהר בשכ"מ שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כפשטן דכל שהי' שפוי בשעת הכתיב' וכ"כ אח"כ בעת הנתינה אף שנתבלבל בנתים אין טעם לפסול הגט עיין בדבריו ז"ל בסי' קכ"א דלפי הנ"ל יש מקום לקיים פי' זה עפ"י מה שנודע מחלוקת הרמ"ה והרשב"א ז"ל בכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חזר וחברו ואח"כ סלשו ונתנו לה דלדעת הרמ"ה ז"ל פסול כיון דמ"מ הי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. והרשב"א ז"ל הכשיר כיון דבשעת הכו"ח ל"ה מחוסר דבר. ועיין פר"ח ז"ל שכתב דנראה לו עיקר כדעת הרמ"ה ז"ל ומעתה י"ל דגם בנשתטה ונתקלקל בין כתיבה לנתינה ל"מ משום שהי' מחוסר שישתפה בין כתיבה לנתינה וכנ"ל בהך דכתבו על התלוש וחברו ותלשו לדעת הרמ"ה ז"ל כן עלה ע"ד. אמנם באמת כ"ז רק דרך מו"מ של הלכה אולם לדינא חלילה לבדות ולחדש דבר אף להחמיר מה דלא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים הקדמונים ואף גם האחרונים ז"ל שיאמר כן. וטעם הדבר נראה דבעי' רק שלא יהי' מחוסר מעשה לענין עצמות הגט משא"כ בהך דנשתטה בנתים דגם מקודם שנשתפה ל"ה חסרון בעצם הגט ורק של"ה יכולין ליתן לה אז ואף דלדעת הרמ"ה ז"ל קיימינן דלדעתו עיקר הפסול מהנתינה שהי' צריך להקדים לה אחר הכתיב' מעשה והגט הנכתב הי' א"כ מקודם בהכשרו שהכתיבה היה בתלוש מ"מ יש לחלק בהכי דבהך דחיברו הי' עכ"פ פסול בעצמות הגט לגבי הנתינה משא"כ בהך דנשתטה גם לענין הנתינה ל"ה הפסול בעצם הגט ורק בהשליחות ובלי שליח בהנותן ודו"ק. **(מלחמות אריה לדעתי יש לעורר להביא ראי' דכל שלא מחוסר מעשה בעצמות הגט כשר מגיטין כ"ה דאיתא התם בעא מיני' ר"א מר"י אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה מהו ע"ש. ואי נימא דכל שמחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה פסול א"כ בלא"ה הגט פסול משום דמחוסר מעשה שתצא בפתח קודם הנתינה אלא מוכח כיון דאין חסרון המעשה בעצמות הגט לא איכפת לן. גם בלא"ה לא יתכן לומר כן דא"כ גם בנשתטית האשה בין כתיבה לנתינה וחזרה ונשתפית ג"כ צריך להיות פסול דהוי חסרון מעשה דאין לחלק כלל בין הבעל להאשה וזה בודאי ליתא וליכא מי שיאמר כן ודוק:)** ויש לי הרהורי דברים לומר עוד דהחזרה לחלימותו ל"ח מחוסר מעשה דאתיא ממילא אך יען כי לפ"ז גם בכתבו על המחובר בכה"ג כגון שכתב על עלה מחוברת שדרכה ליפול ונפלה מעצמה יהי' כשר לגרש בו למה שלא מצאתי עדיין שום גילוי אשר ע"כ קצרתי ויהיו למועד שמורים. בהא סלקינן דאין מקום לומר לדעתי בנכתב בעת שטותו שיהי' הגט בטל מה"ת לדעת רוב הקדמונים ז"ל דל"ב שליחות כלל בכתיבה ואולי אף לא לדעת הר"י ז"ל דס"ל דבעינן שליחות וכאשר מלתי אמורה בתשובתי הקודמת והא דאין כותבין רק לכשישתפה היא גם לדעת הטור ודעמי' ז"ל רק מדרבנן מטעם גזירה וכדכתיבנא. והנני הד"ש כותב בנחץ לא ישוער לאפס הפנאי: סימן נב ב"ה לבוב יום א' ך"ח אדר ראשון תרל"ח לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה והוראה כ"ש מו"ה אהרן זעליג מרגליות נ"י אבד"ק ברייולב

ע"ד שאלתו שאלת חכם בדבר שנהגו שמה באיזה מקומות שכל הכלים חמוצים של נחשת הן אותן