ברכת רצ"ה קכב

דגם לדעת הרמב"ם אינו רק גזירה דרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל. אם לא דנימא לחוש לדעת הר"י ז"ל דבעינן שליחות בכתיבה דלפ"ז הוי אדרבה לסברת ודעת הטור ודעמי' אשת איש גמורה מה"ת ועכ"פ הי' מקום להקל לסמוך ע"ד רוב הפוסקים החולקים על הר"י ז"ל בזה במקום עיגון ודחק. כן אמרתי עם לבי בראשית העיון. אולם אחר ההתבוננות ראיתי דכ"ז ליתא דהתוס' ז"ל לא כתבו כן דהיכי שצוה לכתוב צריך לשליחות דוקא רק אליבא דר"מ דס"ל דלא בעי כלל כתיבה לשמה וגם מצאו באשפה וחתמו כשר דלדידי' שפיר י"ל דכיון שצוה גם על הכתיבה מה שלא הי' צריך כלל ולא הי' לו לומר רק חתמו ותנו יקחו גט מאיזה מקום שיהי' קפיד שיהי' הכתיבה בשליחות דוקא משא"כ לדידן דקיי"ל דבעינן כתיבה לשמה ואף א"כ דל"ב שליחות בכתיבה מ"מ צריך לצוות לכתוב משום דבלי ציווי ל"ה לשמה מהכ"ת נימא דקפיד שיהי' בשליחות דוקא ועיין בתשו' פנ"י שהוסיף לומר בהך דעשו שליחותן וא"י בהולך גט זה לכתוב וליתן אחר דלפי מנהגינו שאומר הבעל כפי שמסדר ומצוה לאמר לו המסדר ל"א דגט זה שאמר הוא בדוקא וקפיד שיהי' זה ולא אחר אלא שבזה יש לדבר עוד הרבה אולם בנ"ד פשיטא לי שאין לנו לומר דקפיד בשליחות דוקא אחרי שע"כ הי' צריך לצות לכתוב משום לשמה לדידן וכנ"ל וז"ב ואני תמה על הגאון מליסא ז"ל שלא הרגיש בזה. ועכנ"ל אחרי דבש"ס שם מבואר להדיא דגם הכתיבה צריך להיות כשישתפה דגם החולקים על הרמב"ם ז"ל הטור ודעמי' ז"ל ס"ל הך גזירה דיאמרו שוטה מגרש ולא פליג הטור על הרמב"ם ז"ל במה שכתב דגם בנתנוהו לה בעת שטותו הגט לא הוי רק פסול. דבנתינה כיון דבעינן שליחות הגט בטל בכה"ג מה"ת אבל היכי שלא הי' רק הכתיבה בעת שטותו ובשעת הנתינה הי' שפוי כיון דבכתיבה ל"ב שליחות לדעת כמעט כל הקדמונים [והטור ז"ל בעצמו הוא מלהקת הפוסקים הסוברין כן] שפיר הוי גט מה"ת ורק דמ"מ פסול מדרבנן עכ"פ מטעם גזירה וכנ"ל. וכמה מדוקדקים בזה דברי הטור ז"ל שכתב זה"ל הי' בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום דלענין לכתחלה גם בעת הכתיבה צריך להיות שפוי דאל"ה הגט פסול מטעם הגזירה ואך לענין שלא יהא כלום שלא יהא גט מה"ת כתב דרק אם גם הנתינה הי' בעת שטותו הגט בטל ומטעם גרעון בהשליחות משא"כ בהי' שפוי בעת הנתינה ורק בעת הכתיבה הי' מטורף אינו רק פסול ולא בטל דלכתיבה לא בעינן שליחות כנ"ל ודו"ק. ולפ"ז בכ"מ שהי' מטורף בשעת כתיבה לכ"ע הגט פסול עכ"פ מדרבנן אף לדעת הטור ודעמי' ז"ל ולדעת הר"י דבעינן שליחות בכתיבה לסברת הפוסקים אלו הגט בטל מה"ת וכמובן. ובגוף מחלוקת הרמב"ם והטור ז"ל הנ"ל ראיתי להגאון בעל קצות החשן ז"ל חו"מ סי' קפ"ח שהקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא איכפת לן זה שנשתטה הבעל בעת עשיית השליחות ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח ורק דבגט החמירו חז"ל בכה"ג משום גזירה מהא דתנן בפ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואמאי לא נימא דכבר עמד השליח במקום המשלח וכדאמרינן בהך דנשתטה דג"כ אין במעשיו כלום דכבר נעשה כמותו ותירץ דשאני מת דאף דהשליח נעשה כמותו בשעת הציווי מ"מ כיון שמת פקע לי' רשותא ואין לו רשות כלל לא בעבר ולא באשה משא"כ בנשתטה דאכתי זה עבדו וזו אשתו אלא שמחוסר דעת ויד לגרש שפיר י"ל דכיון שעשה אותו בשעה שהי' שפוי שליח נעשה כמותו ויכול לגרש שהשליח בר דעת הוא עיין בדבריו ז"ל שהוכיח כן מפירש"י ז"ל שכתב וזה"ל לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ופקעה לי' רשותא ומבואר דרק משום הפקעת הרשות קאתינן עלה ומזה הוכיח דגם רש"י ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ודעמי' קאי דהיכי דלא שייך הפקעת הרשות וכגון בנשתטה אין זה גרעון בהשליחות עכת"ד ז"ל אולם אם אמנם כי סברתו של הגאון קצה"ח ז"ל וחילוקו ברור למבין בלי גמגום עדיין לא העלה ארוכה ויש לי להביא עזר וראי' ברורה נגד דעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל מש"ס דגיטין דף כ"ט והכי איתא התם אמר רב אשי אם מת שליח ראשון בטלו כולם אמר מר ברי' דר"א הא דאבא דקטנותא הוא אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח מאן קאתו מכח בעל קאתו איתא לבעל איתנהו לכולהו ליתא לבעל ליתנהו לכולהו ע"כ והרי במת השליח ראשון ל"ש הך טעמא דהפקעת רשות דעדיין הבעל קיים וברשותי' קאי כמקדם ואפ"ה ס"ל לרב אשי דסובר דשליח השני מכחו של שליח הראשון קאתי דאם מת הראשון בטלו כולם ומר ברי' לא פליג עליו רק משום דכולם מכח בעל קאתי ושלוחי דבעל נינהו וכמבואר. ומוכח להדיא דגם בלי הפקעת רשות כל שבשעת עשיית השליחות המשלח ל"מ עביד נגרע כח השליחות וכדעת הטור ודעמי' ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל וזהו לדעתי ראי' שאין עליה תשובה **(מלחמות אריה לדעתי יש ע"ז תשובה דעד כאן לא כתב הקצה"ח להוכיח מרש"י ז"ל דהא שאין ביד השליח ליתן הגט לאחר מיתת הבעל הוא רק מחמת שכבר נפקע רשותו דמוכח מזה דבלא"ה הי' השליח יכול ליתן הגט גם לאחר מיתת הבעל ז"א אלא בשליח ראשון שנעשה שליח מהבעל בעצמו. אשר התמנותו אינו תלוי רק מהבעל לא זולת אבל בשליח עושה שליח גם בלי הפקעת הרשות נתבטל השליחות השני עם מיתת הראשון לפי מאי דס"ל לרב אשי דכולהו מכח ראשון קאתו ומטעם דכיון דאי לא הי' הראשון עושה שליח שני הי' נתבטל שליחותו עם מיתתו א"כ מצד פעולת והזמנות של המשלח בשעתו לא הי' ראוי שיתמשך השליחות לאחר מיתת השליח. ואי אתה יכול לומר שע"י התמנות של הראשון לשליח שני תמשוך השליחות עוד גם לאחר מיתה דהא זה נעשה רק ע"י פעולת השליח ולא ע"י התמנות של הבעל. ומה יועיל אפי' אם נימא דחשוב כאלו עשאו בעצמו לאחר התבטלות השליחות הא ג"כ לא מהני כלל. דהלא אין בכח הראשון להמשיך עליו השליחות יותר מאשר ניתן לו מאת הבעל המשלחו ובשלמא כ"ז שהוא חיו שפיר עושה שליח שני דחשוב כאלו עשה מעשה השליחות בעצמו אבל לא לאחר מיתה והבן. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מו"ח ז"ל דלמר בר ר"א דכולהו מכח בעל קאתו למה יש ביד הראשון לבטל השליח שני וכשמת לא נתבטל השליחות ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהא דס"ל למר בר ר"א דכולהו מכח בעל קאתו היינו דמכח הבעל נמי קאתו. דחשוב כאלו הסכים הבעל בפירוש שיכול לעשות שליח במקומו ולהכי מה שמנה הראשון לשני חשוב כאלו מנוהו הבעל בשעת מסירת השליחות להראשון ומה שיתמשך השליחות הוא נמשך מכח הבעל ג"כ אבל מ"מ עיקר שליח הוא של הראשון. ומשו"ה שפיר יכול הראשון לבטלו ואם מת ביד השני ליתן הגט ליד האשה. והא דקאמר הגמרא מכח הבעל קאתו היינו מכח הבעל ג"כ. אבל פשיטא שהוא מכח הראשון. וכיוצא בזה כתבו התוס' בקדושין כ"ג ע"ב גבי הני כהני שלוחי דידן נינהו כו' דפרושו הוא אף שלוחי דידן ע"ש ודו"ק כי הדברים נכונים בעזהש"י:)** אולם לפי הנ"ל עכצ"ל דמת הבעל דנקט מר בר בריה דר"א לאו בדוקא הוא ורק דכוונתו שעתה נפסק