ברכת רצ"ה קיא

כוללת שתהי' טמאה גם בלי הרגשה בכ"מ. והארכתי בזה ואכמ"ל

ועדיין יש לעורר דכיון דבכתמים יש ספק אימור מעלמא אתא דמה"ט בבתולת דמים אף אי הסדין מלא דם טהורה דתלינן דעברה בשוק של טבחים א"כ נהי דנימא כמ"ש בחידושי דיש מקום לומר דמ"מ אין להעמידה בספק זה אחזקת טהרה דכיון דבציפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה איתרע לה חזקתה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דגם זה אינו מצוי שתראה בלא עת נדתה. א"כ נימא דספק דרבנן להקל דגם אי מגופה אתא לא הוי רק דרבנן כיון שלא הרגישה: אולם כבר העליתי בחידושי דכל היכי שהאיסור דרבנן הוא משום חשש איסור תורה לא שייך לומר ולהקל בספיקו משום ספק דרבנן להקל דכיון דאם יהי' איסור תור' ספיקו להחמיר מה"ת וכדעת רוב הקדמונים ז"ל עדיין גזירת וחששת חז"ל במקומה עומדת. והבאתי ראי' ברורה לזה מהא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות בין השמשות והלא הלכה רווחת היא דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי הא הוי לי' ספק דרבנן ולהקל ואיך ס"ד דיהי' שבותין אסורין ביה"ש ומ"ט דרבנן אלא ודאי דכל שגזרו חז"ל משום חשש דאורייתא כגון אין עולין באילן שמא יתלוש וכדומ' לא שייך לומר דהו"ל ספק דרבנן וכנ"ל דכיון דאם יתלוש וכדומה ביה"ש יעבור על איסור תור' עדיין גזירת חז"ל במקומה עומדת ורק דרבי ס"ל דלא גזרו רק משום חשש ודאי איסור תורה ולא משום חשש ספק תורה. ורבנן ס"ל דאין לחלק. ומעתה נאמר גם הכא דלא שייך להקל מטעם ספק דרבנן לקולא דכיון דבאותן מיעוט הנשים שאינם מבחינים בהרגשה הו"ל ספק תורה. ועיקר גזירת חכז"ל הי' כדי לתקן המיעוט לא שייך לדון בזה משום ספק דרבנן וכנ"ל ודוק. אולם עדיין יש לדון בהך דכתמים לדעת רוב הפוסקים ז"ל דפסקו כרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש וביחוד הכא דאליבא דרבי קיימינן דס"ל בעצמו דלא גזרו ע"ש ביה"ש דהיינו לפי הנ"ל דלא גזרו רק משום ודאי איסור תורה ולא משום ספק תורה ואי במצאה כתם דגם אצל אותן מיעוט נשים שאינן יודעות להבחין הרגשה לא הוי רק ספק איסור תורה לא הוי לחז"ל לגזור בשביל חשש אותו המיעוט וכנ"ל. אמנם כ"ז לענין האשה אבל לענין הבגד דכל היכא דהוי ספק במטמא הו"ל לגבי הבגד ספק טומאה ברה"י דהו"ל כודאי דעשאו הכתוב כודאי וא"כ באותן שאינן בקיאות בהרגשה הו"ל לגבי הבגד ודאי כיון שהמטמא דהיינו האשה נשאר בספק וכמש"ל בביאור דברי הר"ן ז"ל ושפיר יש לגזור אטו חשש ודאי איסור תור' ולא חלקו חז"ל בין הבגד להאשה שלא יבאו לטהר הבגד ולכך דבר שאינו מקבל טומא' אינו מקבל כתמים שאין לנו לדון רק לענין טומאת ראי' דלא הוי רק ספיקא ולא גזרו בשביל חשש ספק איסור תורה וכנ"ל ודוק בזה

עתה נבוא לבאר ענין עד שאינו בדוק דמבואר בש"ס דף י"ד דלרבי טמאה נדה ולר"ח אינו רק משום כתם וקא"ל ר"ח אי אתה מודה שצריך כגריס ועוד א"ל אבל א"כ אף אתה עשאתו כתם ורבי בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפיק כו' ודאי מגופה אתא. וכבר נתחבטו הפוסקים ז"ל בטעמא דפלוגתייהו ולפי הדברים האלה והחזיון הזה יתבאר הכל כמין חומר דכבר כתבו הקדמונים ז"ל דבעד גם שאינו בדוק לא שייך לתלות מעלמא ורק דר"ח מדמי לה לכתם על בשרה דג"כ אינו שכיח שיבא מעלמא וכדאמרי' הכא על חלוקה מבעי לי' אשתכוחי ואפ"ה אינה טמאה רק מדרבנן והיינו משום דגם זה שתטעה בהרגשה ושתראה בלי הרגשה לא שכיחא ומדינא יש לאוקמה אחזקת טהרה ורק דחז"ל חשו ביותר שהיא מגופה וכמש"ל באריכות ומה"ט לא בעינן גם לר"ח שיהי' בהעד שיעור לקבל טומא' דכל כה"ג חשו חכמים ביותר ולאו מטעם שיבא לטהר הבגד קאתי עלה ורבי לטעמי' דלדידי' עכצ"ל כנ"ל דעיקר הטעם דמקלינן בכתמים הוא משום דהוי שלא בהרגשה וכנ"ל דאין לתלות שטעתה בהרגשת מ"ר דהו"ל שתי טעיות במקום ההרגש' וגם בין הרגשת דם למ"ר ולכך ס"ל דבעד שאינו בדוק כיון דתלינן דארגשה וטעתה בהרגשת עד טמאה נדה ורק דהיכי שהוא פחות מכגריס תלינן בדם מאכולת דכיון דזה מצוי איכא לאוקמה אחזקת טהרה ולפ"ז היכי שיש עובי בהדם שלפי האומד הוא יותר מדם מאכולת ל"מ להפוסקים כרבי בעד שאינו בדוק דטמאה בכה"ג אף שהוא פחות מכגריס שאין זה מגזירת חז"ל שנאמר שהשוו מדותיהם ורק דאף לר"ח יש לחוכך להחמיר דזה חמור יותר שאינו משום גזירה ורק שחשו חז"ל לספק זה וכנ"ל דמה"ט לא בעינן גם לדידי' שיהי' בעד שיעור לקבל טומאה דדמי לכתם על בשרה והבן זה כי קצרתי. והנה אחר שבררנו דהעיקר כפי' השני דאף באומרת שלא הרגישה ודאי אמרי' דסברה הרגשת עד הוא וטמא' נדה הנה בהך דפארפאלל אין שום סמיכה להתיר רק לסמוך ע"ד הר"ש ז"ל דאין דרך אשה לראות כך וכמובן וביחוד בהך דפארפאלל גם לפירוש הראשון יש להחמיר ביותר ולומר דהוי בהרגשה דאחרי שהמקור נשתרבב למטה ונוגעת היא איפוא בהעד במקור עצמו יותר שכיח הטעיות בין הרגשת דם להרגשת עד. ואין לנו איפוא עי"ז שלא הרגישה עזר וסניף לדעת הר"ש ז"ל. זולת זה לא אבין מ"ש כת"ר בשאלתו שחתיכה אחד מהמקור נשתרבב למטה ומוצאת דם בנגיעתה בו בהעד ודם וסתה אינו בא במקום זה דאם כן הוא אינה נוגעת בפתח המקור כלל וזו החתיכה היא צד החיצון ומאין בא דם בנגיעת העד אם לא ע"י מכה וזהו ענין אחר לגמרי. והנני ידידו. סימן מג לכבוד הרב וכו' מ' אלעזר יצחק ני' ראב"ד דק' אוליינאב שלום כנהוג

ע"ד שליחות גט ע"י הבי דואר. הנה בזה איפליגי קמאי ובתראי עד היום אי מטעם דממטי לי' לגיטאל השליח ע"י גוי אי מטעם שעושה שליח שלא בפניו. והנה בדבר אי יכול לעשות שליח להולכה שלא בפניו נחלקו הקדמונים ז"ל הר"י בעל התוס' ז"ל ורבינו יהודה והסמ"ג ז"ל דעתם דאין הבעל יכול לעשות שליח הולכה שלא בפניו ומחלקו בין אשה לאיש דאשה יכולה למנות שליח לקבל' שלא בפניו אבל שליח הבעל צריך לשמוע מפיו דוקא וכן הוא דעת הר"ר אביגדור כ"ץ ז"ל. והרשב"א ז"ל מסתפק בזה וכן הוא דעת התוס' רי"ד פ"ק דקידושין אלא שהם ז"ל הוסיפו עוד דגם שליח לקבל' צריך לשמוע מפי האשה עיין עליהם אולם עכ"ז כשנעמוד לענין רבו המתירין וכאשר נקבצו באו בדברי האחרונים ז"ל ה"ה רש"י והרמב"ם והרמב"ן ראבי' ור' יואל ר"ת והה"מ הר"ן וההמ"ג והרא"ש והטור ורי"ו והא"ז ז"ל ובדבר שישלח הגט להשליח ע"י גוי ר' חנינאי גאון ז"ל אוסר לגמרי ובה"ג כתב דרבנן דהשתא ס"ל בכה"ג דלא תנשא ואי ניסת לא תצא ועיין במכתב מאליהו ז"ל שהעלה דעיקר טעמם הוא משום דהו"ל כטלי מע"ג קרקע וס"ל דגם בשליח לא מהני בטלי גיטך מע"ג קרקע ולא משום עשיית שליח שלא בפניו קאתי עלה. ודבריו ז"ל נראים עיקר דסתמא נקטו ולא דברו כלל איך נעשה הישראל שליח אם מינה אותו בכתבו או ע"י עדים והיינו ע"כ דמיירי שעשאו מקודם בעצמו שליח ואח"כ ממטי לי' גיטא ע"י גוי וע"כ דמשום טלי גיטך