ברכת רצ"ה קי

שלה כיון שלא נסתם המעיין לגמרי חשובה עלולה לראות דמה"ט צריכה בדיקה לכ"ע גם בשני ואיתרע לה חזקתה ועיין במרדכי ז"ל הובא ברמ"א ז"ל סי' קצ"ו לענין כתם בג' ימים הראשונים מהספירה עייש"ה והבן

ועדיין יש לעורר דכיון דבאמת יש כאן רוב וחזקה שהדם אינה מגופה ורק דחכמים גזרו עלי' טומאה לבעלה משום שלא יבואו לטהר הבגד דהו"ל ספק טומאה ברה"י וגזרו שכל שתמצא כתם תהי' טמאה וא"כ כשאנו דנין לענין גוף הדבר אם הכתם הזה מגופה באמת אמרינן שבודאי אינו ממנה ורק דמ"מ טמאה מדרבנן משום גזירה א"כ שפיר תוכל לתלות בעצמה שהכל הי' ביום הראשון דתלינן הקלקלה במקולקלת דכיון דאנו אומרים לענין גוף הכתם שאינו מגופה א"כ לענין הכתם השני לא איתרע לה חזקתה וגם איכא רובא כיון שהי' מעיינה סתום באמת וזה דבר שראוי להתבונן בו. וצ"ל דכיון שגוף הכתמים היא רק גזירת חכז"ל שכל שתמצא כתם תטמא אף שאנו אומרים שהוא מעלמא וכנ"ל אינה חשובה מקולקלת רק אחר שמצאה הכתם אבל כ"ז שלא מצאתו אף אם הי' הכתם מתוקנת וטהורה היא ולכך אינה יכולה לחלות בעצמה דאף שעיקר שאנו חוששין לזוב הוא דחוששין שהי' הכתם ביום הראשון מ"מ כל זמן שלא מצאתו לא חשיבה מקולקלת ולא יצאתה מטהרתה אף מדרבנן ואינה יכולה לתלות בו וזו סברא דקה למבין. ועדיין הדבר צריך תלמוד ויש לי בזה לדבר הרבה בביאור פלוגתייהו דרבי ורשב"ג ובהך דאבעי' לן שם אי תולין כתם בכתם וביחוד בדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שם בחידושיהן ואכ"מ להאריך. ועדיין נשאר לנו לבאר הך דכתמים אליבא דמ"ד דמקור מקומו טהור עיין בש"ס דנדה בכמה מקומות דזהו פלוגתא דרבי ורשב"ג דרבי ס"ל דמקור מקומו טהור באמת וא"כ אין טומאה בדם רק בדם נדה כשהיא נעשית ע"י ראייתה נדה וכשאינה נדה כגון שלא בהרגשה וכדומה גם הדם טהור עיין ש"ס דנדה דף מ"א דמבואר שם דאין חילוק בין מראות טהורות לדם גמור שאינו מטמא אותה נדה למ"ד מקור מקומו טהור. ובחנם נתחבטו בזה האחרונים ז"ל ולא משכחת א"כ מגע בלי טומאת ראי' ואין נ"מ בין הבגד להאשה גם לענין טומאת ראי' וכמובן

ואשר אחזה בזה דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו בריש מכילתין אסברא לן הא דלא ילפינן ספק טומאת ראי' מסוטה וז"ל דמסוטה גמרינן דוקא דומיא דסוטה שהספק נולד בהאשה שהיא מקבלת הטומאה אבל בהאיש שהוא המטמא אין בו ספק כלל שאם בא עליה ודאי שטמאה אבל הכא שנולד הספק באשה שהיא נותנת הטומאה לאו דומיא דסוטה היא ושפיר מעמידין אותה אחזקתה עכ"ל. והנה באמת אנו צריכין להבין לדעתו ז"ל דכל שהספק בהמטמא ליכא למילף מסוטה דהרי משנה מפורשת היא בריש פ"ו דטהרות משנה א' גבי מסוכן שהוא ספק חי ספק מת ברה"י ספיקו טמא ובמשנה ד' שם וכל שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא וכו' כיצד כו' ואע"פ כו' ספק טמאה ספק טהרה כו' הרי דאף שהספק הוא בהמטמא ילפינן מסוטה לטמא ודאי ברה"י. ואמרתי בביאור הדבר דבכל ענין ספק אנו דנין על לידת הספק בתחלה ואף אם אחרי כן ע"י גלגול נשתנה הספק לענין דבר אחר כגון בטומאה לענין טהרות וכדומ' אשר נגעה בהם אנו דנין רק על לידת מקום הספק בתחלה אמנם כל זאת כשכבר גזרנו על הדבר שנולד בו הספק טומאה או טהרה ודאית דאז השינוי הבאה בדבר הבא על ידה לא מעלה ולא מוריד אבל היכי שהדבר הראשון אשר בו נולד הספק נשאר אצלינו בספק שפיר אנו דנין גם בדבר הבא מחמתו שאחרי שלא נגזר מאתנו ענין ברור על הדבר שנולד בו הספק נמשך הספק גם עתה. ובזה אמינא לישב דברי הרמב"ן ז"ל שכתב בהך דשליא בבית הבית טמא דלא מהני חזקת הבית דכיון שהשליא טמאה הבית כשליא ואלו בהך דמעל"ע שבנדה דקאמרינן לב"ה דכיון דמגופא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה אלא חיישינן. כתב הרמב"ן ז"ל בעצמו דלחולין מוקמינן הטהרות אחזקתייהו. הרי דמהני גם חזקת הדבר הבא מחמתו אף שהספק בהאשה ומה בין זה להך דשליא בבית וכנ"ל. ולפי הנ"ל ניחא דדוקא היכי שכבר החלטנו על הטומאה הראשונ' וכהך דשליא דכל דבר דאתא מחמתה נמשך אחריה ולכך לא מהני חזקת הבית אבל היכי שעדיין נשאר אצלינו הדבר בספק וכהך דמעל"ע דגם לגבה לא מכרעא מילתא דטומאה שפיר יש לנו לדון גם משום חזקת הדבר שבא מחמתה וכנ"ל והבן

ומעתה אף אנו נאמר כאן לענין ספק טומאה ברה"י דדוקא בהך דמעל"ע א"נ דהוי חזקת טהרה לא שייך לומר דמ"מ ברה"י טמא. דכיון דהספק שהוא לגבי המטמא לא ילפינן מסוטה א"כ אף שאנו דנין כעת לענין הטהרות שנגעה בהם מ"מ לא ילפינן מסוטה. דכבר החלטנו מחמת החזקה שהיא טהורה ואין כאן ספק כלל כעת שנטמאה ברה"י אבל היכא שעל דבר המטמא לא הי' חזקת טהרה ונשאר בספק דהספק נמשך גם עתה שפיר הו"ל עתה ספק טומאה ברה"י וכנ"ל לגבי חזקה. וא"ש הך דספק טמאה ספק טהור' בגוונא דנשאר הדבר לגבי המטמא בספק. וצ"ל דגם בהך דמסוכן ל"ח רק ספק לגבי המטמא דכיון שהגיע למדרגת עילוף כזו שלא ידענו אם חי אם מת איתרע לי' חזקתו עכ"פ והו"ל ספיקא. ודוק בזה. ועפ"ז יש לישב ג"ב קושית הפ"י ז"ל שהבאתי דכיון דגם ס"ס לא מהני ברה"י אמאי מהני רובא ואמאי א"כ בט' צפרדעים ושרץ אחד טהור ברה"י בפירש מהקבוע ולפי הנ"ל ניחא דהתם בהך דשרץ הספק הוא בהמטמא וכיון דהוי רובא והחלטנו לגבי זה שהיא צפרדע וטהור לא חשיב תו ספק טומאה לטמא ברה"י וכנ"ל ויש לי עוד בזה הרהורי דברים הרבה אולם לא צרפתים עוד כמשפט] ומעתה אמינא די"ל דלרבי דס"ל מקור מקומו טהור הו"ל לטהר כתמים משום שלא הרגישה דאף דאמרינן הכא אימור הרגשת מ"ר היא כבר כתבתי במק"א די"ל דבכתמים לא שייך זה דבזה אנו צריכים לומר שטעתה שתים בהרגשתה דמקום הרגשת מ"ר הוא במקום אחר מהרגשת דם נדה וגם אינו דומה הרגשת דם להרגשה אחרת ואין לתלות רק בטעות אחד כגון בהרגשת עד ושמש שהיא במקום הזלת דם נדתה דמקום שהשמש דש הוא קרוב לפתח המקור וכמו כן הבדיקת עד וכמבואר כ"ז ברמב"ם ז"ל. ובהך דאשה שעושה צרכיה דאמרי' הרגשת מ"ר היא הוי ג"כ רק טעות אחד דבאמת ראתה דם במ"ר ויש כאן הרגשת דם אי במקום נדות אי במקום מ"ר. משא"כ בהך דכתמים אתה צ"ל שטעתה שני טעיות וזה לא אמרינן ובודאי שלא בהרגשה חזאי. והא דאמרי' בריש מכילתין גבי מעל"ע כסבורה הרגשת מ"ר היא היינו רק משום חומרא דקדשים. ובזה מיושב קושית התוס' שם וא"צ לדחוק דגם לפי תירוץ זה משום חזקת טהרה קאתינן עלה עייש"ה. והא דגזרו חכז"ל בכתמים הוא משום דאף אי ודאי שלא בהרגשה חזאי טמאה מדרבנן וכמ"ש בחידושי להשוות דעת רש"י והתוס' ז"ל דרש"י ז"ל פירש הכא דהא דאמרינן מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן משום דארגשה ולאו אדעתה. והתוס' פי' דאף אי ודאי לא ארגשה טמאה מדרבנן. דבאמת גם לרש"י ז"ל אין הטעם משום דחיישינן דאשה זו ארגשה ולאו אדעתה דזה דבר קשה לאמרו בזמן קרוב הרבה ויודעת בבירור שלא הרגישה ורק דכוונתו דהא דגזרו חכמים שתטמא בלי הרגשה היא משום דחששו שימצא פעם במיעוט נשים שירגישו ולא ישימו לב ולכך עשו תקנה