ברכת אברהם (רות) נז

וכו' עי"ש. ובזוה"ק (לך צ' ע"א) לית לכו רשו לקדשא שמי עד דישראל יתחברו בהדייכו בארעא וכו' ע"ש. ובשוח"ט (פ' ק"ד) משמקלסין ישראל מקלסין המלאכים אחריהם וכו' ע"ש. ובאותיות דר"ע (באלפא ביתא דאח"ס בט"ע) אלו שרפי להבה ומלאכי צבאות וכו' שאינם יכולין לומר קדוש וכו' עד שפותחים ישראל תחלה בקדושה וכו' עי"ש. ובספר היכלות [מובא בסידור של"ה בקדושה דיוצר] בשעה שמלה"ש מבקשין לומר שירה למעלה אמר להן הקב"ה החרישו אלי כל מלאך וכו' עד שאשמע ואאזין תחלה קול שירן ותושבחן של ישראל וכו'. שאין מלה"ש רשאין לומר שירה עד שפותחין תחלה ישראל בשירה וכו' ע"ש. וזה נרמז ג"כ בדברי הפייטן במה שאומר טעם עד יתיהב להון שתיקין באדשתא דהם שותקין עד שינתן להם רשות מהשי"ת אחרי קדושת ישראל הנשמע למעלה תחלה כמ"ש החרישו אלי כל מלאך וכו'. וז"ש שתיקין באדשתא כי זה לשון רומז על שתיקה לשמוע. כמו שמבואר בגמרא (סנהדרין ז' ע"ב) טובי' דשמע ואודיש וכו'. וטעמא דמלתא דישראל קודמין בקדושתן משום דישראל פנימים הן ממלאכי השרת. כמ"ש (בלק) כעת יאמר ליעקב וגו' שמחיצתן לפנים ממלה"ש. וכדאי' באגדת מהרש"א ז"ל (חולין צ"א ע"ב ע"ש). ועיין ברש"י (שיר השירים פ' י"ג) בד"ה השמיעני את קולך. וזה ג"כ שיסדו ותקנו אנשי כנה"ג בתפלת יוצר וכלם מקבלין עליהם עול מלכות שמים וגו' ונותנים באהבה רשות זל"ז. מ"ש וכלם מקבלים עליהם עומ"ש היינו שנוטלין רשות מאת הבוית"ש כעין דאמר הכא דשותקין קודם נטילת רשות ואח"כ קאמר ונותנין באהבה רשות זל"ז היינו שנוטלין רשות מלאך א' מחבירו וכמו שיתבאר להלן בחרוז הסמוך. וק"ל

יקבלון דין מן דין שוי דלא בששתא. יקר מלי כל ארעא לתלותי קדושתא

יקבלון דין מן דין וכו'. פי' אחר קבלת עומ"ש ונטילת רשות מהבוית"ש שוב נוטלים רשות זמ"ז. ומה הוא הרשות שוי דלא בששתא. היינו שיענו ויאמרו כלם כאחד הקדושה ומלת בששתא מלשון כי בושש משה שלא להקדים ושלא לאחר אחד מחבירו אלא כלם כאחד יתחילו ויאמרו בשוה כל תיבה ותיבה עד שיסיימו יחד כאחד כל הקדושה. וכמשאה"כ (ישעי' ו') וקרא זא"ז וגו'. ומתרגמינין שם ומקבלין דין מן דין. והיינו קבלת רשות אחד מחבירו שלא להקדים א' רק לומר בשוה. וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה וקרא) ומקורו מתנחומא (פ' צו) וקרא זה אל זה נוטלים רשות זמ"ז שלא להקדים א' ויתחייב שריפה וכו'. ועי' באגדת שמואל ובאבות דר"נ (פ' י"ב) ובילקוט (ישעי' רמ"ז ת"ד) מלמד שהמלאכים מכבדים זא"ז זה אומר לחבירו פתח אתה לומר שאתה גדול ממני, וי"א כתות הן אחת אומרת לחברתה פתחי את שאת גדולה ממני וכו' ע"ש. ועי' באגדות מהרש"א ז"ל (חולין צ"א ע"ב) בד"ה ומ"ש ואמרי לה ע"ש. וזה שיסדו ותקנו אנשי כנה"ג בקדושה דיוצר ונותנים רשות זל"ז להקדיש ליוצרם וכו' קדושה כלם כאחד עונים באימה. והיינו שע"ז נותנים רשות זל"ז שיענו כלם כא' הקדושה. וזה שמסיים עונים באימה ואומרים ביראה ענין אימה ויראה הוא שלא יתחייבו שריפה כנ"ל בתנחומא וברש"י ז"ל. וכדאיתא בילקוט וישלח (רמז קל"ב) אמר ליה המלאך ליעקב בבקשה ממך שלח אותי שלא ישרפוני מה"ש שבערבות מפני עיכוב השירה ע"ש. ובפדר"א (פרק ד') ובילקוט ישעי' (רמז ת"ד) והחיות עומדות באימה וכו' שלא יאכל אש אוכלה אש [היינו אש דשכינה הק' כדאיתא בגמרא (יומא כ"א ע"ב).] לאשן של מלאכים וכו' ע"ש. ועי' בברייתא דפרקי היכלות [המובא בסידור שלה"ק בקדושה דיוצר). ובספר היכלות (פרק כ"ו) שמתוך זיע ורתת משלשין קדושתך בקדושה משולשת וכו' הן אש וכו' ומתיראין מפני אש פן ישרפו בלהבי אש וכו' ע"ש. ומלת בלהבי אש מורה למה דאיתא התם (ס"ד) בזמן שהדיבור יוצא מפיך הן כלם נשרפין בלהבי אש. ושם (פרק ל'